בס"ד, י"ב תשרי, תשס"ז

 

בדבר השאלה אם מותר לכהנים לבקר במוזיאון השואה ביד ושם בעה"ק ירושלים ת"ו, אשר שם מונח אפר של קדושים שנספו בשואה ושרפום בני עולה. הי"ד.

א.

בדין אפר אדם אם מטמא.

הנה במשנה באהלות (פ"ב מ"א), תנן אלו מטמאים באהל המת, וכזית מן המת, וכזית נצל וכו'. ובמשנה ב' שם תנן, רביעית דם, ורביעית דם תבוסה ממת אחד, וכו'. אפר שרופים, רבי אליעזר אומר שיעורו ברובע, וחכמים מטהרים. ופירש הרב ז"ל אפר שרופים, אדם שנשרף ונעשה אפר, ולא נתערב בו מאפר עצים: שיעורו ברובע, קב אפר מטמא, וחכמים מטהרים, והלכה כחכמים. עכ"ל.

והמלאכת שלמה שם כתב, דבנדה פ' המפלת (כ"ז ע"ב), אמרינן דרבי יוחנן ס"ל כר"א. ועיין בפי' הר"ש ז"ל שכתב, ומיהו כי מעיינת בה שפיר, אפילו ר' יוחנן כרבנן כדפרישית לעיל ע"ש. עכ"ל.

והנה בנדה (כ"ז ע"א), איתא, ת"ר שליא בבית הבית טמא, לא שהשליא ולד, אלא שאין שליא בלא ולד עמה, דברי ר"מ, ר' יוסי ור' יהודה ור"ש מטהרין, אמרו לו ר"מ אי אתה מודה שאם הוציאוהו לבית החיצון שהוא טהור, אמר להן אבל, ולמה לפי שאינו, (פירש"י הואיל וטלטלוהו נימוק), אמרו לו כשם שאינו בבית החיצון כך אינו בבית הפנימי, אמר להן אינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק ב"פ, יתיב רב פפא אחוריה דרב ביבי קמיה דרב המנונא, ויתיב וקאמר מ"ט דר"ש קסבר כל טומאה שנתערב בה ממין אחר בטלה, ופירש"י ז"ל מ"ט דר"ש, נהי דנמוק, מ"מ כל גופו של מת כאן הוה, והו"ל כרקב וכנצל, ממין אחר, אפילו ממין טומאה אם אינה שוה לה בטלה. עכ"ל.

עוד אמרו בגמרא שם (ע"ב), דתניא איזהו מת שיש לו רקב ואיזהו מת שאין לו רקב. נקבר ערום בארון של שיש, או ע"ג רצפה של אבנים זהו מת שיש לו רקב, נקבר בכסותו או בארון של עץ או ע"ג רצפה של לבנים זה מת שאין לו רקב. ולא אמרו רקב אלא למת בלבד, למעוטי הרוג דלא, ופירש"י ז"ל שאין לו רקב, שאין רקב שלו מטמא. בארון של שיש וכו', דהשתא אין תערובת ברקבוביתו. נקבר בכסותו, דאיכא רקבובית וכו'. שאין לו רקב מפני דבר אחר המעורב בו. לאפוקי הרוג, לפי שיצא דמו וחסר, וקי"ל במס' נזיר (נ"א ע"א), מת שחסר אין לו רקב. עכ"ל.

עוד אמרו שם (סוף ע"ב), ר"ל אמר שפיר שטרפוהו במימיו נעשה כמת שנתבלבלה צורתו. א"ל ר' יוחנן לר"ל מת שנתבלבלה צורתו מנלן דטהור וכו'. (ושם כ"ח ע"א), א"ל רבינא לרב אשי ר' יוחנן דאמר (רש"י ר' יוחנן דבעי למימר מת שנתבלבלה צורתו טמא), כמאן, כר' אליעזר, דתנן (אהלות פ"ב מ"ב), אפר שרופין ר"א אומר שיעורו ברובע. ה"ד מת שנשרף ושלדו קיימת אמר אביי כגון ששרפו ע"ג קטבלא (פירש"י עוד שלוק וקשה, ואינה נשרפת עם המת). רבא אמר ששרפו ע"ג אפודרים (אבן שיש שאין העפר יכול להתפזר), רבינא אמר כגון דאיחרוני אחריני (פירש"י, המת, ולא נעשה אפר). ע"כ.

והנה בזה יובן מ"ש הר"ב ז"ל בפירושו למשנה הנ"ל, שלא נתערב בו מאפר עצים. וע"ש בתפארת ישראל (או' כ"ג), שכתב, שנשרפו ע"ג אבן, דאז אין בו תערובת עצים שהתערבו תחת האבן.

עוד כתב שם (אות כ"ד), דחכמים מטהרים אפר המת לגמרי. ושם בבועז (אות ג'), הקשה מ"ש אפר (שחכמים מטהרים), מרקב, ומ"ש שנעשה הגוף אפר ע"י רקבון או ע"י שריפה. וגם לר"א קשה דהרי רקב חמור מעצמות, דשיעור עצמות ו' בצים, ורקב שיעורו מלא חפניו, ולמה בשרוף משער ר"א כשיעור העצמות, והרי האפר דומה לרקב ולא לעצמות. וי"ל שאני רקב ששלטה בו כוח המיתה טפי מעצמות וע"כ גם שיעורו חמור מעצמות, משא"כ אפר שרוף שלא כוח המיתה עשאו אפר וע"כ שיעורו כעצמות, ולרבנן כיון שנשתנה ע"י דבר אחר שלא ע"י מיתה הו"ל כבריה חדשה דטהור. עכ"ד.

ובאמת מיד שראיתי תחילת דברי התפא"י, תמהתי וכי זה בנוי עפ"י סברא, והרי כל דינים אלו מהפסוקים ומהקבלה הם, ומיד תמהתי ע"ז מהרמב"ם בהל' טומאת מת (פ"ג ה"ו), וז"ל טחן המת עד שנעשה רקב אינו מטמא עד שירקיב מאליו. עכ"ל ואולי זו היא כונתו, ובאמת בסוף דבריו הזכיר את הרמב"ם ז"ל הזה.

ועיין במשנה אחרונה דהקשה על ר"א דס"ל דהאפר דינו כעצמות, והא קי"ל כל האיסורים שנשרפו עפרן מותר, וחמץ שחרכו מותר בהנאה. שאני טומאה כדפי' לעיל, דר"א דריש לכל טומאתו וכו', ומשום דלא ידעינן אפר זה אי רובו מן העצמות או מן הבשר, כשיש בו רובע ממ"נ טמא דמן העצמות שיעורו ברובע, ואם מן הבשר כ"ש דטמא ששיעור הבשר בכזית. וחכמים מטהרים דלא דרשי לכל טומאתו, לטומאות הפורשות, כדפי' לעיל. עכ"ל. ובאמת שאין צריכים לטעמים וסברות. דהכל מגזרת הכתוב וקבלת חז"ל.

אך באמת גם בגזרת הכתוב ניתן לומר טעם, בדרך אפשר. וכן שמעתי בזמנו מפי מו"ר הגאון מוהרי"נ רוזנטל שליט"א שדיבר עם מרן בעל החזו"א ע"ה, והחזו"א אמר טעם ושאלו, והר"ז גזה"כ, והשיב בגזה"כ א"צ טעם, אבל אין איסור לתת טעם.

ובפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל כתב, ואפר השרופין, האפר אשר ישרפו מהאדם, באשר לא התערב בו מאפר העצים, וחכמים שמו זה האפר במדרגת הגוף, כי כאשר נשרף יצא מדין המתים. עכ"ל.

והוא כהנ"ל אלא דמלשונו ז"ל כאן משמע קצת דמחלוקתם הוא לא בדרשות אלא בסברא, דר"א ס"ל דבטומאה ל"מ שריפה לטהרו, ואפשר דלמד כן מן הרקב שדומה לשריפה וטמא. וחכמים משוים את זה לשאר האיסורי', וזה מ"ש הר"מ וחכמים שמו זה האפר וכו'. ולא כמ"ש המשנה האחרונה, דמחלוקתם אי דרשי' לכל טומאותם לטומאה הפורשת מהן או לא דרשי'. ואולי יש נ"מ אם זה מן התורה או מדרבנן, אלא דאין נ"מ למעשה, דהלכה כחכמים שמטהרים האפר לגמרי.

ועיין ברמב"ם ז"ל בהלכות טומאת מת (פ"ג ה"ט), כתב, המת שנשרף ושלדו קיימת, והוא השדרה והצלעות הרי זה מטמא כמת שלם. וא"צ לומר אם נחרך. אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו טהור. וכן שפיר מרוקם שטרפו במים טהור, שהרי נתבלבלה צורתו. עכ"ל.

וע"ש במקורות וציונים בשם צפנת פענח (בהמאכ"א פ"ב הט"ו), שהעיר דבהל' אבות הטומאה (פ"ד הי"ב), לענין שרף שנשרף ושלדו קיים טמא. כתב שם הרמב"ם ז"ל, וקרוב בעיני שטומאה זו מדבריהם. עכ"ל. ואולי זה שייך עם מה שדקדקתי לעיל מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה הנ"ל. ומאידך ראיתי בספר המפתח (ברמב"ם הוצאת הר"ש פרנקל ז"ל), דכתבו משם שאילת יעב"ץ ח"ב (סי' קס"ט), דמשמע דמטמא מדאורייתא ואסור לכהן ליטמא לזה ודלא כהירושלמי. וכנראה שלמד את זה ממ"ש ה"ז מטמא כמת שלם. ויש מקום לדון בזה.

ובנ"ד שיש שם אפר קדושי השואה הי"ד. ששרפום עד שהיו לאפר גמור, דטהור הוא דקי"ל כחכמים. ובודאי דאין בו טומאת אהל כלל, דלא רק בנתבלבלה צורת תבניתו מיירי, אלא שהכל נשרף והפך לאפר גמור דבודאי שאין בו טומאה כלל.

ב.

דין אפר הנשרפים כשהם חיים.

ועוד דבהרוגי השואה, שרפו אותם בעודם חיים רח"ל, וזה עוד יותר קל, ומבואר ברמב"ם ז"ל שם הלכה י', וז"ל בשם המת שנפרך ונעשה כקמח טהור. וכן אפר השרופים טהור. עכ"ל. והנה בהלכה ט' משמע דרק בנשרף עד שנתבלבלה תבניתו הוא דאינו מטמא. וכאן משמע דכל מה שנשרף אינו מטמא, וכנראה שכאן מדובר בנשרף בעודו חי, וכמשמעות הלשון דבהלכה ט' כתב, המת שנשרף וכו', ובהל' י' כתב, וכן אפר השרופין וכו'. שמשמעותו ששרפום בעודם חיים רח"ל. ואפשר דבכה"ג בכל אופן טהור הוא. ושו"ר בספר המפתח שכתבו שהרב צפנת פענח עמד על הנ"מ שבין ב' הלכות אלו. אך אינו מצוי איתי לעיין בו. ועיין חזו"א חיו"ד (סימן קי"ד ס"ז), באורך בענין שריפת המת והשלדה קיימת ע"ש.

ובנ"ד ששמו שם אפר של קדושי השואה מאשר שרפו אנשים חיים במשרפות שלהם בודאי דאין בזה שום טומאה וגם אין לחוש לשמא נשאר איזה עצם, דמה שאמרו עצם כשעורה מטמא היינו לטומאת מגע ומשא, ומסתמא אין לחוש לזה. ואע"ג דגזרו על בית הפרס, היינו דוקא בשדה שנחרש קבר ואבדו עצמותיו (עיין רמב"ם הל' טומאת מת פ"ב הט"ז), אבל כאן ששרפום לאפר דק, אין לחוש לזה כלל. ואין לגזור מדעתנו, ועל אחת כמה וכמה כשאינו דומה בכלל.

ג.

גזירת בית הפרס היתה משום חשש מגע ומשא, ובמקום שלא שייך מגע ומשא מותר לכהן ליכנס.

זאת ועוד, דגם בבית הפרס לא גזרו אלא על מגע ומשא, דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא. וכמ"ש שם, וכן בפ"ג (מהטו"מ), ה"ב, וז"ל ואלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל, אבר מן החי וכו' ועצם א' אפילו כשעורה. עכ"ל. וכאן לא נוגעים באפר וא"א לנגוע בו, שהרי הוא מכוסה ואין שייך בו טומאה כלל, אפילו אם היה ידוע שיש שם עצם כשעורה.

ומצד טומאת אהל בעינן שיעור גדול, וכמ"ש שם (פ"ג ה"א), אלו מטמאין במגע ומשא ובאהל, המת וכו', והשדרה והגולגולת, ורוב בנינו. ורוב מנינו ורובע עצמות מכל מקום, אעפ"י שאין בהם לא רוב בנין ולא רוב מנין. וכו'. עכ"ל. וזה ודאי דלא שייך לחשוש. וא"כ פשיטא דאין שייך בזה טומאת אהל. [ולענ"ד גם טומאת מגע ומשא אין בזה, אלא דאין נ"מ בזה דבלא"ה אינם יכולים לנגוע בו].

ואפילו תימא שיש שהרגו אותם בגזים וכו' ואח"כ שרפו לגופותיהם בעוה"ר, מ"מ אין כאן צורת תבניתו של מת, ולא כיוצא בה, לא מניה ולא מקצתיה, רק אפר דק כקמח. ואין פה טומאה ומותר לכהנים להכנס לשם.

ולי-ה עינינו נשואות תלויות, עד שיחננו ויוציאנו מאפילה לאורה, ומיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ולעולם שכולו טוב בב"א.

 

שלמה משה עמאר

ראשון לציון הרב הראשי לישראל