הרב עמאר - בענין פרי ה-שבו

בעהית"ש, בששי בשבת תשעה עשר יום באדר התשס"ד.

2-472/ס"ד

למעלת ידידי וחביבי

הרה"ג ר' משה יוסף שליט"א

ראש בד"צ בית יוסף

בעה"ק ירושלים תובב"א.

 

החיים והשלום וכט"ס.

אמש דיבר אתי מרן הראש"ל פאר דורנו בעל יבי"א שליט"א בענין פרי ה"שבו", המצויים בבראזיל, ואמרתי למרן הרב שליט"א שכבר כתבתי בזה בעת שכתבתי על האילים האדומים שמגיעים מאוסטרליה ששם העליתי שהאיילים ההם אינם טהורים.

ואילו בפרי השבו נלע"ד בפשיטות שהם טהורים, וכבר העלו כן גדולי הרבנים, ופוק חזי מאי עמא דבר.

(א) למעשה יש בהם כל הסימנים שנאמרו בסימני טהרה, מעלים גרה ומפריסים פרסה, ואין להם לא שניים ולא ניבים בחניכיים העליונים. וכבר אמרו במסכת חולין (נ"ט ע"א) ת"ר אלו הן סימני בהמה וכו'. כל בהמה שמעלה גרה בידוע שאין לה שיניים למעלה וטהורה, וכללא הוא וכו'. ועוד שיניים מי כתיבי באורייתא, אלא ה"ק כל בהמה שאין לה שיניים למעלה בידוע שהיא מעלת גרה ומפרסת פרסה וטהורה, ולבדוק בפרסותיה כגון שהיו פרסותיה חתוכות, וכדרב חסדא דא"ר חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות, בודק בפיה אם אין לה שיניים למעלה בידוע שהיא טהורה, אם לאו בידוע שהיא טמאה, ובלבד שיכיר גמל, גמל ניבי אית ליה, אלא ובלבד שיכיר בן גמל. וכו' ע"כ. [דלעיל אמרו שהגמל הצעיר אעפ"י שאין פרסותיו סדוקות אין לו שיניים למעלה, וכשגודל גודלים לו שני ניבים בשני צידי הלסת].

וכבר ביארתי שם שגם לבהמות והחיות הטהורות יש להם טוחנות גם למעלה, והם דברים מפורסמים, וכן מבואר בכף החיים יו"ד (סימן ע"ט סק"ב) דדוקא שינים אין לטהורות, אבל מכתשות יש להן בין בלחי העליון בין בלחי התחתון, בין מלמעלה בין מלמטה כנודע. עכ"ל. ולפי חכמי הזואולוגיה, יש לגדולות שלש תת טוחנות ושלש טוחנות למעלה בכל צד.

ומה שאין להם לטהורות הן החותכות שהן השיניים הקדמיות והניבים שהם סמוכים להם וארוכים וצורתן שונה מהחותכות, ומשום כך שאלו בגמרא שם, והרי גמל אין לו שיניים למעלה ואינו מפריס פרסה, ותירצו ניבי אית ליה, דמתחילה ס"ד דניבים אינם בכלל השיניים, ואסיק דגם הניבים הם בכלל השיניים וכל שיש לו ניבים למעלה טמא הוא.

וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות מאכלות אסורות (פ"א ה"ב) סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה והם שני סימנים מפרסת פרסה ומעלת גרה, עד שיהיו שניהם, וכל בהמה וחיה שהיא מעלה גרה אין לה שיניים בלחי העליון, וכל בהמה שהיא מעלת גרה הרי היא מפרסת פרסה חוץ מן הגמל, וכל בהמה שהיא מפרסת פרסה הרי היא מעלת גרה חוץ מן החזיר. עכ"ל.

ובהלכה ג' כתב, לפיכך המוצא בהמה במדבר ואינו מכירה ומצאה חתוכת הפרסות בודק בפיה אם אין לה שיניים למעלה בידוע שהיא טהורה והוא שיכיר גמל, מצא בהמה שפיה חתוך בודק בפרסותיה אם היא שסועה טהורה, והוא שיכיר חזיר וכו'. עכ"ל.

וכ"פ הש"ע ביו"ד (סימן ע"ט ס"א) וכן הסכמת כל הפוסקים ז"ל. ולא נזכר ענין של מסורת בבהמה וחיה לא בגמ' ולא בראשונים וענין מסורת נזכר רק גבי עוף, דאמרו בחולין (ס"ג ע"ב) אמר רבי יצחק עוף טהור נאכל במסורת. וכ"פ מרן ז"ל בש"ע יו"ד (סימן פ' סעיף ס"ב) וז"ל ואעפ"י שיש לו ג' סימנים אלו אין לאוכלו, לפי שאנו חוששין שמא הוא דורס, אא"כ יש להם מסורת שמסרו להם אבותיהם שהוא טהור. עכ"ל. והטעם פשוט משום שלא נתפרשו סימני העוף, רק מנה הכתוב את העופות הלא טהורים, וכל שאר העופות טהורים. והטמאים שמנה הכתוב הם ארבעה ועשרים, והיות ואין אנו בקיאים בשמותם, ע"כ נתנו לנו חז"ל שלשה סימנים, ובזה הורו לנו שאין די בסימנים אלו אלא בעינן מסורת דוקא, אבל סימני בהמה וחיה מפורשים הם בתורה. ומשו"כ לא נזכר בגמ' ולא בפוסקים ענין המסורת אלא בעופות, ולא בבהמה וחיה.

(ב) והנה בש"ע (סימן פ' ס"א) כתוב חיה טהורה חלבה מותר ודמה אסור וטעון כסוי הדם, וחכמים נתנו סימנים וכו', ואם חסר א' מאלו השלשה סימנים חלבה אסור. עכ"ל.

וכתב הש"ך שם (סק"א) אם הם (הקרנים) מפוצלות וכו', עיין פירוש דברים אלו בב"י, ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת וכדלקמן סימן פ"ב גבי סימני העוף, קיצרתי. עכ"ל. נמצא דהש"ך מצריך מסורת גם בחיה.

והפמ"ג בשפתי דעת (סימן פ' אות א') כתב ע"ד הש"ך דשם (סי' פ"ב ס"ג) דהצריכו מסורת בעוף האו"ה (כלל נ"ו אות ח"י) כתב לפי שרבו הפירושים מהו סימן הדורס אי כפר"ת ע"ש, משא"כ בסימני חיה ובהמה לא הזכירו דאינו נאכל אלא במסורת, ובהמה ודאי אין בקיאות להכיר מפרסת פרסה ומעלת גרה, וכו' אלא דהש"ך נמי ה"ק, כיון שרבו הפירושים (בקרני החיות) אין לאכול החֵלב אלא במסורת, דאין אנו בקיאים במובלע חרקייהו ושאר הסימנים. ע"ש.

הנה מבואר דהוא ז"ל מפרש בדעת הש"ך דמצריך מסורת בחיה כדי להתיר החלב שלה, אבל להיתר בשרה א"צ במסורת, כיון שהסימנין ידועים. אבל להתיר החלב צריך להיות בקיא בקרנים, והואיל וסימנים רבים נאמרו בהם, ודעות רבים יש בזה בראשונים ובאחרונים בכל סימן וסימן מהם, וקשה לעמוד על אמיתת הענין, ע"כ אמר שאין להתיר החלב של חיה, אלא עפ"י מסורת בלבד.

ולפי"ז פשוט ופשיטא דבהמה א"צ במסורת כלל ועיקר, דשם אין סימני קרנים, רק הסימנים המפורשים בתורה, וגם הסימן של השיניים שאמרו חז"ל הוא קל להכירו וא"צ בידיעה מיוחדת וע"כ א"צ במסורת כלל ועיקר, גם לדעת הש"ך.

ומכל הראשונים נראה להדיא דא"צ במסורת אלא בעוף כמו שמפורש בגמ' חולין (ס"ג ע"ב), והטעם פשוט דבתורה לא מפורשים הסימנים וכנ"ל.

וכן הן דברי מרן ז"ל בש"ע (סימן פ' סוף ס"ב) וז"ל, ואעפ"י שיש לו ג' סימנים אלו, אין לאכלו, לפי שאנו חוששין שמא הוא דורס, אא"כ יש להם מסורת שמסרו להם אבותיהם שהוא טהור. עכ"ל.

[ובענין המסורת עיין שו"ג שם]. אבל בבהמה וחיה שסימניהם מפורשים בתורה לא הצריכו מסורת, והש"ך הוא יחידי בזה.

וכאמור הפמ"ג פירש בדעתו של הש"ך דלא הצריך מסורת, אלא כדי להתיר חלבו בלבד, ומסתבר טעמיה, כי באמת יש מבוכה גדולה בביאור הסימנים שאמרו חז"ל (חולין נ"ט ע"ב), בקרני החיה.

(ג) ואולם הרב חכמת אדם ז"ל (שער או"ה כלל ל"ו ס"א) כתב דאין אנו אוכלים אלא מה שקבלנו במסורת מרבותינו, כמ"ש בסעיף ו' בעופות, ושם בס"ו כתב, אבל אנו במדינתנו קי"ל כאותם פוסקים דכל הסימנים שבעולם לא מהני להתיר אלא מה שנמסר לנו מאבותינו.

והנה מרן החזו"א ע"ה במכתבו שנדפס בחיו"ד (סימן י"א אות ד') כתב, אחרי שידוע כמה החמירו רבותינו הראשונים והאחרונים ז"ל שלא לפרוץ גדר שגדרו הראשונים ז"ל, אין לנו לנטות מדברי הגאון חכמת אדם שקבע בספרו שמנהגנו שלא לאכול בהמות וחיות אלא במסורת, וכפי פשטן של דברי הש"ך (סימן פ' סק"א) ודלא כהפמ"ג. וכו'. עכ"ל.

ובאמת בפשיטות אדרבה נראה כהפמ"ג דראשית לא הזכיר הש"ך בדבריו בהמה, והסימן ההוא מיירי רק בחיות וסימנים שהם סימני הקרניים, וגם שזה נגד כל הפוסקים ראשונים ואחרונים שכולם לא הזכירו מסורת אלא בעופות שנזכר בש"ס, וגם שיש טעמים מיוחדים לעופות. וכדי להבין דברי הש"ך ולא יהיו תמוהים, פירשם הפמ"ג דמיירי בהתרת החלב של החיה, דבזה בעי' מסורת, כי קשה לעמוד על סימני הקרניים שרבו בהם הדעות והפירושים.

והנה החזו"א המשיך וכתב באותו מכתב בסוגרים, שבאמת דברי הפמ"ג אינם מתקבלים בלשון הש"ך, שאם כונתו ז"ל שיש לנו לקבל מינים חדשים בלי מסורת, אלא שאנו צריכים לנהוג בהם חומרי חיה וחומרי בהמה, א"כ זה חידוש שחידשו הש"ך, והיה לו לכותבו בלשון הוראה שנראה לו, אבל לשונו זה משמש לדבר ידוע מאי דעמא דבר, וזה ודאי לא שכיח כלל שקיבלנו מין חדש ונהגנו בו חומרי חיה וחומרי בהמה. אלא ודאי כונתו ז"ל שאין לנו אלא בהמות כבשים ועזים, וכמ"ש הר"מ, והיה ידוע לש"ך ז"ל דעת חכמים שלא היו מזדקקים להכניס לשמוש מין חדש ומה שהזכיר (בסי' פ"ב) בעופות היינו שאנו נוהגים בבהמות מנהג העופות. ולא שבא ללמוד משם, והכל משום מיגדר מילתא דנתמעטו הלבבות, ונוח לנו להחזיק במסורת, [וגם אם נקבל חדשים נסתבך בחלבן וכסוי דמן ותואר אבריהם לענין טרפות כגון עינוניתא דורדא וכיו"ב, ואין עלינו לחפש הטעמים]. עכ"ל בסוגרים.

וכתלמיד הדן על הקרקע וכדי להתלמד, אני שואל, וכי לפי פירושו של מרן החזו"א בש"ך, אין זה חידוש גדול, שבגמ' וכה"פ הזכירו מסורת רק בעופות, והוא מחדש להנהיגה גם בבהמות וחיות, שלא די בסימנים דאורייתא וגם לא די במה שהוסיפו חז"ל כמו שיניים וכו', ומצריך מסורת, וא"כ למה לא כתבה בלשון הוראה לומר ונראה לי, והגם שמרן ז"ל שיכל ידיו בחכמה וכתב שבא ללמד על דבר ידוע מאי דעמא דבר וכו', מ"מ היה לו לפחות לומר ובימינו או מאז איזה דורות נהגו לסלסל בזה ולא לסמוך על הסימנים כי נתמעטו הלבבות, ועשאום כמו בעופות להצריך מסורת דוקא. ומשלא כתב כן לכאורה יש מקום לדברי הפמ"ג שהיה זקן ורגיל בלשונות הש"ך ונאמן ביתו המושל בכל מכמני לשונו ונבכי מובאיו ומוצאיו הרבים, ודבריו דברי טעם כהנ"ל.

עוד הוסיף מרן החזו"א ע"ה וכתב, ואין כונת החכמ"א שלא לקבל חיות אבל בהמות מותר, דהרי הש"ך כתב דלפיכך קיצר, ואם יש חילוק בין חיות לבהמות אכתי אנו צריכים לסימני חיה, אלא ודאי כונתו, שבכל אופן אין אנו מקבלים מין חדש. וגם לדברי הפמ"ג, לדידן אסור משום מנהג שקבע בחכמ"א וספרו התפשט בדורו בכל ארץ ליטא. אבל העיקר שדברי הש"ך הן כפי' החכמ"א, ואין לפרוץ גדר במנהגן של ישראל, ואין לנו שום הכרח לזה, ודי לנו בבקר וצאן שבמסורת עכלה"ט.

והנה מלשון הש"ך אדרבה נראה להדיא דקיצר בדין הקרנים של החיות, וז"ל שם (סי' פ' סק"א) אם הם מפוצלות כרוכות והדורות וחרוקות, עיין פי' של דברים אלו בב"י, ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו מאבותינו במסורת וכדלקמן (סימן פ"ב) גבי סימני העוף קיצרתי. עכ"ל. ואדרבה משמע דקאי רק על חיות שהרי מדבר על סימני קרני החיות, שבהם נאמרו פי' שונים ומגוונים, שע"ז רמז כמו שפי' הב"י, ואמר שמקצר בזה כי צריך מסורת, ומי הכניס כאן בהמות, ויותר מסתבר לכאורה כהפמ"ג דקאי על היתר חלב החיה, שזה תלוי בסימני הקרנים.

ואולי שעיקר כונתו שכיון וספר חכמ"א התפשט בליטא, הרי זה מנהג דליטא ואין לשנות. וצ"ע.

וע"ש בחזו"א שהביאו עוד מכתב ממנו (באות ה') וז"ל, יסוד הדבר לקבוע כונת הש"ך (יו"ד סימן פ' סק"א) שכתב שאינו נכנס להאריך בפי' סימני הקרנים שאמרו חכמים להכריע בין חיה לבהמה, לפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת, וכדלקמן (סימן פ"ב) גבי סימני עוף.

רהיטת הדברים שמנהגנו שלא לאכול מין חדש ע"י סימנים כמו שכתב הרמ"א בעוף, [וצ"ל דהיה פשוט להם מנהג זה, והדור של הש"ך דור של חכמים גדולים, הב"ד של החלקת מחוקק, והגאון רבי יהושע השל, ורבני הגלילות, וכל ישראל היו נשמעין להם על פיהם יצאו ועל פיהם יבואו, והיה שימת לב לכל מנהג].

ובחכ"א (שם דין ט') כ' דאפשר לקבל עוף שאין אנו מכירין אותו, אבל אין לקבל אלא אדם גדול וזה אין נמצא האידנא כלל, ולא פירש אם יעידו שנים מהו. עו"כ דצריך שידעו שנוהגים עפ"י חכמים, וזה קשה לברר, האידנא דהעולם קשור, כמעט שלא נחשב שלא ידעו מין זה, אלא פירשו בכונה (קובץ איגרות ח"ב, אגרת פ"ג). עכ"ל.

והחידוש בזה שכאן כתב להדיא שהש"ך לא נכנס להאריך בפי' סימני הקרנים שאמרו חכמים להכריע בין חיה לבהמה, וכו'. והוא כמ"ש לעיל, וא"כ מנלן שהש"ך מצריך מסורת גם בבהמה.

(ד) והנה מלבד דעת הפמ"ג שהובא בחזו"א. מצאתי עוד בספר יבין דעה להגאון רבי ישראל יהושע ז"ל מקוטנא, על ש"ע יו"ד (סימן פ' סק"א) שכתב בסוף דבריו שם וז"ל, ודע דהא דסימני מפריס פרסה היא בין לבהמה בין לחיה, כל שמפריס פרסה ומעלה גרה הוא סימן טהרה, ולא הוצרכנו לדין דקרנים חרוקות כרוכות והדורות אלא להתיר חֵלבה. ודלא כמ"ש בעל בית יעקב (הובא בפ"ת שם) דדוקא לסימני בהמה טהורה סמכינן אסימנים דמפריס פרסה ולא לחיה, וזה ליתא, דבהדיא אמרינן דחיה בכלל בהמה לסימנים. וכ"נ להדיא מדברי התוספות והרא"ש דסימנים אלו מהני גם לחיה, ולא הוצרכנו לסימנים דקרנים אלא להתיר חֵלבה, וכ"נ מבואר מדברי הרשב"א בחידושיו, שכתב דמצא מין ממיני בע"ח שמפריס פרסה ומעלה גרה, בודק בסימני הקרניים כדי להתיר חלבה, משמע דוקא להתיר חלבה אבל בשרה בלי זה מותר. עכ"ל.

ראינו בדבריו ז"ל דמפשט פשיטא ליה להתיר כל בשר ע"י שמפריס פרסה ומעלה גרה וא"צ לשום סימן אחר, ולא הזכיר שום מסורת.

וע"ש עוד בדבריו ז"ל שכן מפרש את דברי הש"ך הנ"ל, וז"ל, ומ"ש הש"ך (סי' פ' סק"א) דבזה"ז בעינן מסורת היינו להתיר חלבה, אבל לא בשרה. ואין זה צריך לפנים. עכ"ל.

הא קמן דגם בדעת הש"ך פשיטא ליה דבשר החיה אין צריכים מסורת. ורק להתיר חֵלבה הוא דמצריך הש"ך מסורת. והן הן דברי הפמ"ג הנ"ל.

וכן הוא בספר כף החיים (סימן פ' אות ה') שהביא הרבה אחרונים ההולכים בשיטת הש"ך, והם לה"פ (אות א') בית לחם יהודה (אות א') וכ"כ לה"פ (סעיף ב') דכל זה הוא לדינא דגמרא, אבל אנו אין לנו עתה אלא מה שקיבלנו במסורת, וכדלקמן (סימן פ"ב) בהגה גבי סימני העוף. ע"ש. וכ"כ המש"ז (אות ב') ובשפ"ד (אות א') וחכמת אדם (כלל ל"ו אות א'), ערוך השלחן (סוף אות י') וזבחי צדק (אות ב') כתב דבעיר בגדד יע"א יש להם מסורת וקבלה בג' מיני חיות איל צבי ויחמור, והא דצריך קבלה ומסורת ה"ד לענין חֵלב, אבל לענין בשר א"צ בקיאות דהא ניכר במעלה גרה ומפריס פרסה, וכ"כ ב"י (בעמ"ז אות ג'), וכן משמע מדברי הש"ע שכתב ואם חסר א' מאלו הג' סימנים חלבה אסור, משמע אבל בשרה מותר. עכ"ל.

וגם מהפ"ת (סי' פ' סק"א) מבואר כהנ"ל שהוא ז"ל דחה דברי הבית יעקב שמצריך גם סימני הקרנים לטהרה, דס"ל דבחיה לא מהני רק מפרסת פרסה ומעלת גרה, אלא בעינן גם סימני הקרנים כדי להתיר בשרה, והפ"ת כתב עליו שאין דינו דין אמת, דאדרבה מדסיים מרן ז"ל בש"ע, ואם חסר אחד מאלו השלשה סימנים חלבה אסור, מבואר דעכ"פ טהורה היא ובשרה מותר, וגם בסימן ע"ט ס"א, כתב, סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה וכו' משמע דמעלת גרה ומפרסת פרסה מהני גם בחיה לסימן טהרה, והוא פשוט. וע"ש.

נמצא דגם הפ"ת מוכיח במישור מהש"ע דלהתיר בשר החיה א"צ בסימני הקרנים, ופשיטא הס"ל דגם מסורת לא צריכים לזה. ועכ"פ גם להבי"ע אפשר דא"צ מסורת, רק דמצריך גם סימני הקרנים, ותו לא מידי.

(ה) והן היום (כ"א אדר תשס"ד) ביקרתי בבית הגאון המובהק מגדולי פוסקי הדור בעל שבט הלוי שליט"א, ודיברנו בענין בהמות אלו ואמרתי לו חלק מדברי הנז', בדרך קצרה, ואמר לי שהוא ג"כ מתיר בהמות אלו, וכבר כתב תשובה ע"ז והיא לו' נדפסה בשו"ת שבט הלוי ח"י.

והיה עמי ספר יבין דעה להגרי"י מקוטנא ז"ל הנ"ל, והראיתי לפניו את הדברים הנ"ל, ושמח עליהם כמוצא שלל רב, וביקשני להניח לו הספר לעיין בו, וכן הראיתי לו את דברי הרב כה"ח הנ"ל.

ונתתי שמחה בלבי שגם הגאון הגדול הנז' נר"ו מתיר בזה.

ובאמת כן הוא פשטות הגמ' (חולין נ"ט ע"א) כדרב חסדא דאמר היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות בודק בפיה אם אין לה שינים למעלה בידוע שהיא טהורה. ושם מיירי שאינו מכירה כלל ובודאי דאין לו שום מסורת, ומתירה רק ע"פ העובדא שאין לה שינים למעלה, וק"ו בפרות "שבו" שפרסותיהם שסועות והם מעלות גרה, ואין לה שינים למעלה. ודאי שהן כשרות וא"צ מסורת.

וכבר דן בזה הגאון קול מבשר (הרב משולם ראטה ז"ל) ח"א (סימן ט') שהשיב לועד הרבנים החרדים בפאריז, על הבהמות דמאדאגאסקר שהם קצת משונים מהבהמות שלנו, ובדקו אותם ואין להם שינים ולא ניבים בלחי העליון וגם היא מפרסת פרסה, אך נסתפקנו אולי היא חיה, ודמה צריך כסוי, וקשה לעמוד על הבירור ע"י בדיקת הקרנים בסימנים כרוכות חדוקות והדורות או מפוצלות, כיון שרבו הדעות והפירושים בזה, ועוד חששו (הרבנים השואלים) לדעת הבית יעקב המובא בפתחי תשובה, שלדעתו סימן הקרנים הם גם סימן טהרה לחיה, ובלא סימן הקרנים אסורה באכילה.

והרב ז"ל השיב, דלית מאן דחייש לדעת הבי"ע הנז', דמוכח מכל הפוסקים ומלשון הש"ע (סימן פ' ס"א) שכתב דאם חסר אחד מאלו השלשה סימנים חלבה אסור, וכתב ע"ז הכרתי ופלתי (סי' פ' סק"ב) חלבה הוא דאסור, אבל בשרה מותר, כיון דמפרסת פרסה ומעלת גרה. ועוד דהריב"ם בתוס' חולין נ"ט ע"ב ד"ה ואלו הן, דלרבנן דרבי דוסא, צריך סימני קרנים לאפוקי מספק בהמה, וסימני הטלפיים שפרסותיו סדוקות לאפוקי מחיה טמאה, אבל לר' דוסא כל שיש לה קרנים א"צ לחזר אחר הטלפים, דבודאי חיה טהורה היא וחלבה מותר. דקימ"ל חיה טמאה אין לה קרנים, א"כ תיפוק ליה דגם להתיר בשרה באכילה צריך לחזר אחר הקרניים אעפ"י שיש לה טלפיים, אלא ברור דהקרניים באו רק להתיר חלבה, דהבשר הותר עפ"י סימני טהרה ודלא כהבית יעקב.

עו"כ שם שהגאון מהרי"א הרצוג ז"ל הרה"ר לישראל, הביא דברי הגאון ר' יהושע מקושטא בספרו יכין ובועז שגם הוא דחה דברי הבי"ע, והעלה דקרניים אינם סימני טהרה לבשר, וכן הוסיף הקול מבשר, דאם אכן הסימנים של הקרניים נכונים אז היא חיה, ואם לאו הרי היא בהמה וטהורה היא עפ"י סימני פרסותיה ומעלת גרה, וא"צ לסימן של הקרניים.

עו"כ דאע"ג שבכל ספק אמרינן חלבה אסור וצריך כסוי, מ"מ בשינוי מעט אין להוציאה מכלל בהמה. עו"כ שהרבנים מפאריז כתבו שמנהל גן החיות אמר שבספרי הזואולוגיה נמנית בין הבהמות. וכן היא דעתו של הגאון הרב הרצוג הרה"ר לישראל שזה מין בקר וא"צ כסוי, ומומחים מובהקים אישרו דעתו, שהיא בהמה ביתית בלי שום ספק וגם הוא ז"ל הסכים לזה. עכ"ד.

ובזמנו כשהייתי חוקר על האיל האוסטראלי הנקרא האיל האדום, הפגישוני עם פרופסור יורם יו"ט ראש המחלקה הזואולוגית בתל אביב (שנחשב מגדולי המומחים בענינים אלו) ובתוך הדברים שאלתיו אם האיל הוא פרֵה ורבה עם האילים של א"י ושאר מקומות והשיב בשלילה. ומזה נקבע שהם שני סוגים, וע"ש בתשובה ההיא מ"ש בזה. ושוב שאלתיו על הסבו הזה, ואמר שהם פרים ורבים עם שאר הפרות ויולדים כדרך כל הפרות, ועתה גם מפורסם הדבר שבא"י מתערבים אותם פרות ושוורים מהמין ההוא עם אלה שבא"י ומולידים וגם בניהם יולדים.

ולפי עניות דעתי זו הוכחה פשוטה וברורה מן המציאות שהן פרות רגילות, בלא שום ספק שבעולם.

(ו) ולענ"ד גם למי שמחמיר להצריך מסורת יודה בנ"ד בא"צ מסורת כלל, דלא אמרו אלא בדברים חדשים מקרוב באו, ולא ידעום מקודם, בזה הוא דאמרו דאעפ"י שיש להם סימנים לא די בכך וצריך מסורת.

למשל בתרנגול הודו, דהיה ע"ז רעש גדול בהרבה מקומות שלא הכירום, ומלבד שבעוף צריך מסורת מדינא דגמרא וכנ"ל, הנה זה מין חדש שאינו לא מן התרנגולים ולא מן היונים ולא משאר העופות שרגילים לאוכלם, ובזה צריך מסורת.

אבל בזה שהתברר באר היטב שהוא מהפרות הרגילות בלא שום חילוק ואינו מין חדש, בזה גם המחמירים יודו שא"צ במסורת כלל, שהרי העובדא המפורסמת היום שהם פרים ורבים עם העגלים והפרות הרגילים, מוכיחה כמאה עדים שהם פרות רגילות. וכמו שיש כמה סוגים, פרה הולנדית ואוסטראלית, וערבית ועוד, ה"נ יש פרה הודית הנקראת סבו, ואין שום הבדל וא"צ בזה לשום מסורת כלל ועיקר.

ועוד גם אם יש צורך במסורת, הרי יש להם מסורת שבמקומות שהם היו שם אכלו אותם עם ישראל אשר שם, וכמו בהודו ואגפיה, וכן בבראזיל שכמעט שאין שם בהמות אחרות רק מהמין הזה, וגם בארגנטינה ואורגואי יש הרבה מהסוג הזה ואוכלים אותם בלי פקפוק, וגם לא"י שחטו מהם והעידו ראשי צוותות השוחטים הותיקים שכבר לפני קרוב לארבעים שנה שחטו מהם בחבש ויבאו הבשר ארצה.

ועוד העיד לפני אחד מחשובי הרבנים המומחים בשחיטה ובדיקה כב' הרה"ג ר' יהודה טביב שליט"א ואמר לי ששאל לזקני רבני תימן העי"א ואמרו לו שגם בתימן היו להם פרות כאלו עם גיבנת וקוראים לה תורבני'א, והיו אוכלים אותם בשופי.

וידוע דכשיש מקומות שאכלו מהני המסורת שלהם גם למקומות אחרים דבש"ע יו"ד (סימן וק"ו בזה שבמקומות שהיו מסוג הזה היו אוכלים אותם, ובמקומות אחרים לא היו.

ובפרט שבזה לרוב הפוסקים ככולם, א"צ במסורת כלל, ובודאי דדי לנו במסורת של המקומות ההם, שבהם היו מצויים אותם סוגים, להתירם גם בשאר מקומות לכו"ע.

וכבר כתבתי שמבואר בגמרא ובכל הפוסקים, דכל שאין לה שינים למעלה בידוע שטהורה היא בלא פקפוק.

וכ"כ הפרי חדש (סימן ע"ט סק"ג) וז"ל לפי שאין לך בטהורים שיהיה לה שינים מלמעלה, ואין לך בטמאים שאין לה שינים מלמעלה, וכל שיש לה שינים למעלה בידוע שהיא טמאה. עכ"ל. ועיין עוד בפרי תואר לבעל אוה"ח הקדוש (סימן ע"ט אות ב') ע"ד הש"ע שם, שכתב וכל בהמה וחיה שאין לה שינים בלחי העליון ולא ניבים, שהם תלתלי בשר כעין ניבים בולטים בחניכים, וי"א שניבין הם שני שינים למעלה א' מכאן ואחד מכאן בקצוות הלסתות בידוע שהיא טהורה, והוא שיכיר בן גמל שאין לו ניבין עד שיגדיל וכו' עכ"ל. [ואלה גם כשגודלים אין להם לא שינים ולא ניבין]. וכתב הפר"ת, ע"כ משמע דבעינן לסימן טהרה שלא יהיו לה לא שינים ולא ניבים, והכי משמע להדיא מהש"ס. יע"ש. וכן עולה גם מדברי השו"ג ושאר האחרונים.

ומאחר ופירוש לנו הפר"ח שאין לך בטמאים שאין לה שינים מלמעלה, וזאת אין לה שינים למעלה כלל, ודאי דאינה מן הטמאים.

וכן הוא לשון רבינו המאירי ז"ל, ג"כ בחולין שם, וז"ל, שכל בהמה טהורה אין לה שינים בלחי העליון, וכל בהמה טמאה יש לה שינים למעלה, חוץ מן הגמל הבחור. עכ"ל. (וע"ע שם בהמשך דבריו).

הרי מפורש בראשונים ובאחרונים דכל שאין לה שינים למעלה, היא טהורה, ואיך נחוש לה אנן לאוסרה ובפרט שגם פרסותיה שסועות כדין וגם מעלה גרה. ועוד דהש"ך יחידי בזה שמצריך מסורת בחיות, ונאמן ביתו שמפרש בו כל דיבור ודיבור הרב פמ"ג מפרש לדבריו דאינו מצריך מסורת להתיר בשר החיה, אלא כדי להתיר החֵלב שלה בלבד, וכן פירשו ג"כ הגאון רבי יהושע ישראל מקוטנא ז"ל וכן פירש בדבריו גם הגאון בעל זבחי צדק.

וכבר אוכלים מהם כיום רבבות אלפי ישראל החרדים ע"ד ה', ואיך נלעיז עליהם ח"ו.

ועוד שביררתי שגם יש מסורת שאכלום במקומות שבהם היה מצוי הסוג הזה, וגם בתימן היו אוכלים אותם.

וכאמור כן פסקו הגאון מוהרי"א הרצוג ז"ל הרה"ר לישראל, וכן פסק הגר"מ ראטה ז"ל בקול מבשר.

וכן פסק הגאון המובהק רבינו שמואל וואזנר שליט"א בספרו וכן אמר לי פה אל פה.

וגם בשיחה עם מרן מופה"ד רבינו עובדיה יוסף שליט"א פשיטא ליה להתירם.

 

מפתחות – פרי השבו

(א) פרי השבו יש להם סימני טהרה, מעלים גרה ומפריסים פרסה – ואין להם שינים בלחי העליון לא שינים ולא ניבים – בחולין נ"ט ת"ר אלו הן סימני בהמה וכו', אלא ה"ק כל בהמה שאין לה שינים למעלה בידוע שהיא מעלת גרה – וכדרב חסדא היה מהלך במדבר וכו' אם אין לה שינים וכו', אם לאו כידוע שהיא טהורה – כבר ביארתי בתשו' אחרת, שגם לטהורות יש טוחנות למעלה, אבל חותכות וניבים אין להם למעלה – ומתחילה הוה ס"ד בגמ' דניבים לא חשיבי שינים וע"כ שאלו מגמל, והשיבו ניבי אית ליה. – הרמב"ם (פ"א ה"ב) סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה, והם שני וכו', וכל בהמה וחיה שהיא מעלה גרה, אין לה שינים בלחי העליון וכו' – ובהלכה ג' כתב הדין דרב חסדא. וכ"פ בש"ע, ומוסכם מכל הפוסקים – ענין המסורת לא נזכר בבהמה ובחיה כלל – אבל בעוף אמרו בגמ' (ס"ג:) דאעפ"י שיש לו ג' סימנים בעינן מסורת, וכן בש"ע (פ' ס"ב) – והטעם שהתורה לא כתבה סימן לעוף רק מנתה כ"ד עופות טמאים והשאר כולם טהורים – ומשום דלא קים לן בכ"ד אלו, ואין לנו סימנים מובהקים ע"כ צריך מסורת –

(ב) בש"ע (פ' ס"א) חיה טהורה חלבה מותר וכו' ויש סימנים בקרנים וכו' – וידוע דפירושים רבים נאמרו בכ"א מהסימנים של הקרנים – וכתב הש"ך (סק"א) שאין לנו אלא מה שקבלנו במסורת – הפמ"ג פ"י בדבריו, שאין להתיר חלב החיה אלא במסורת – ולפ"ז פשוט דבבהמה לכ"ע א"צ מסורת כלל –

(ג) החכמת אדם כ' דאין אוכלים אלא מה שקיבלנו במסורת – והחזו"א כ' דאין לנטות מהחכמ"א שקבע שמנהגנו שלא לאכול בהמות וחיות, אלא במסורת כלל – החזו"א כ' שדברי הפמ"ג אינם מתקבלים בלשון הש"ך – דאם בא לחדש דבר שאין מסורת לנהוג בו חומרי חיה ובהמה היה לו לומר נראה לי, אבל לשונו משמש לדבר ידוע וכו' – והערתי וכי לפי' של מרן החזו"א אין זה חידוש, וגם למ"ש דהכי עמא דבר, עכ"פ לא נזכר בשום פוסק – עו"כ דאין כונת החכמ"א רק על חיות, דהש"ך כ' שלפיכך קיצר, ואם יש חילוק עדיין צריכים לסימני חיה – ודברי חכמ"א התפשט בכל ליטא ואין לפרוץ גדר – ואדרבה מהש"ך נר' שקיצר בסימני הקרנים מפני שרבו בהם הפירושים, אבל בהמה מאן דכר – ועיקר סמיכת החזו"א הוא המנהג, וזה בליטא – וכ"ן ממכתב אחר של החזו"א –

(ד) גם הגר"י מקוטנא כתב בפשיטות דסימני הקרנים הם רק להתיר החלב, ומוכיח מהראשונים עו"כ דמ"ש הש"ך דבעי' מסורת, היינו להתיר חלבה, וכדברי הפמ"ג – וכ"כ כה"ח בשם זבח"צ דא"צ מסורת אלא להתיר חלבה – וכ"מ מהש"ע שכתב, ואם חסר א' משלשה אלו חלבה אסור – וכ"נ להדיא מהפ"ת בדחותו דברי הבי"ע ושכן הבין בדברי הש"ע –

(ה) וביקרתי בבית הגר"ש וואזנר שליט"א, ודיברנו בזה ואמרתי לו מ"ש בזה, ואמר שגם הוא התיר את השבו ונתתי שמחה בלבי – עוד נלע"ד להוכיח מדרב חסדא פיה מהלך במדבר וכו', אם אין לה שינים בידוע שהיא טהורה – ומשמע בפשיטות דבכל גונא שאין לה שינים טהורה, וא"צ מסורת – וכן העלה הקול מבשר דלא חיישי' לדעת הבי"ע ד"כ בכו"פ דחלבה הוא דאסור בחסר א' מג' סימנים, אבל בשרה מותר – עו"כ שהגר"י הרצוג הביא בביא ד' הגר"י מקושטא שגם הוא דחה ד' הביע – והביא מהמומחים לזואולוגיה שהיא מהבהמות ולא חיה – ובעת שהייתי חוקר על האילים, אמר לי פרופ' מומחה שהשבו פרה ורבה עם שאר בהמות וגם ולדותיהם ממשיכים להוליד – וכעת כבר נודע .. עשו בא"י עדרים של ולדי מעורבים משבו ושאר פרות –

(ו) לענ"ד גם מי שמחמיר להצריך מסורת אפשר דבנ"ד א"צ – י"ל דרק בדברים שאינם ידועים מקודם – כגון תרנגול הודו דהרבה מקומות לא ידעו מזה – העובדא שהם פרים ורבים עם יתר הפרות מוכיחה, שהן מין אחד – וכמו שיש פרות הולנדיות, ויש אוסטרליות, ויש ערביות וכו', ה"נ ישנו הסווג הזה – וכבר התפשטו בכל העולם זה שנים רבות שכל הבד"צ שחטו ואכלו מהם שנים רבות – ועוד מעידים שבתימן אכלו אותם פרות עם הגיבנת – ובפרט שלדעת רוב ככל הפוסקי' בבהמות א"צ מסורת כלל – והפר"ח כ', ואין לך בטמאים שאין לה שינים למעלה – גם הפר"ת כ' וכל בהמה וחיה שאין לה שינים בלחי העליון ולא ניבים וכו', בידוע שהיא טהורה. וכן הוא בשו"ג ושאר אחרונים – וכ"כ המאירי שכל בהמה טמאה אין לה שינים בלחי העליון, וכל בהמה טמאה יש לה שינים למעלה – וגם בחיות הש"ך הוא יחידי, וגם שהפמ"ג והגר"י מקוטנא פירשו דעתו, רק להתיר החלב – וכבר פשטה אכילתם בקרב כל ישראל כמעט, ואיך נלעיז עליהם – ועוד שיש מסורת באיזה מקומן של זבחים – והעיקר להתיר וכמו שפסקו הגר"י הרצוג והגר"מ ראטה ז"ל, וכ"פ הגר"ש וואזנר שליט"א וגם מפוה"ד מרן בעל יביע אומר פשיטא ליה להתירם.