הרב עמאר - בדין ירקות עלים שמצויים בהם תולעים

 

בעהית"ש. ערש"ק אחרי קדושים, ה' אייר התשע"ב.

 

 

 

תופעת התולעים בירקות ידועה מאד מאז ומתמיד, והיינו נמנעים מחלק מהירקות, כמו כסה שלא אכלנו בכל ימות השנה מלבד בליל הסדר של פסח, בשביל לקיים מצות אכילת מרור, ואז היינו מורידים העלים ומשאירים רק הקלחים, ורוחצים אותם במים וסבון וגם משפשפים במברשת, ואח"כ זורקים עליהם מים רבים בזרם חזק, על כל הצדדים, ואח"כ בודקים אותם בעיון רב לאור השמש. וכן הנענע שאותו נותנים בתה, לא שתינו אלא ע"י סינון מבד או מצמר גפן, ושאר העלים היו מרבים לרוחצם ולבודקם, ויש דברים שנמנעו מהם בזמנים החמים, או שאכלו מהם רק כשהם יבשים וכן על זה הדרך.

א. והנה בימינו התחדשו הגידולים של ירקות בחממות, שנקראים ירקות ללא תולעים, ויש להם הכשרים מרבנים ובתי דין שונים, ומעט מעט התפשטו בכל הארץ, וברוב המקומות נדרשים בעלי המלונות ובעלי אולמות וקייטרינגים וכו', להשתמש רק בירקות מגידולים אלו, ומתחילה נעשו בגוש קטיף ע"י מומחים, ואח"כ התפשטה תעשיה זאת גם בשאר מקומות, והיתה הרוחה. (וזכורני המאבק הגדול שניהלתי עם בעלי המלונות של תל אביב יפו ת"ו, בהיותי מכהן שם ברבנות, שאיימו בבג"צ כמו שנפוץ בימינו, וסוף דבר הצלחנו לשכנע אותם, וקיבלו את הדין, בחסדי ה' יתברך).

ואולם מדי פעם כפעם, מוצאים שיש תולעים וחרקים לרוב ואז טוענים שהיתה תקלה וכדומה. אך גם הסחורה הטובה, אינה נקיה לגמרי, אלא שפחתו החרקים בכמות עצומה, ויש טוענים שגם המעט שמצוי, הוא בולט לעין כי זה מסוג מסויים שהם גדולים וצבעם שונה, ואפשר להזהר. והמדקדקים בודקים גם בירקות אלו אחר שרוחצים הדק היטב, בודקים בעיון טוב, והנמנעים מבדיקתם אין ספק שיש בזה מכשולים ה' יצילנו.

ולפני איזה זמן היה אצלי אחד מגדולי המומחים והחוקרים בעניני תולעים, ואמר לי, שכל המגדלים ירקות ללא תולעים, משתמשים בחומרי הדברה לרוב, ויש חומרים שאסור להשתמש בהם כלל וכלל לפי הוראות משרד הבריאות, והם כן משתמשים בהם, ויש חומרים שמותר להשתמש בכמות קטנה, והם משתמשים בכמות גדולה ומוגזמת מאד, והראה לי טבלה שהעלה במעבדה שלו מתוך בדיקות מדוקדקות, שיש חומרים שמשתמשים בכמות של שמנה ועשר פעמים מעל המותר, ויש דברים שהם מסוכנים ביותר לבריאות ואסור שיגעו במאכל כלל, והם משתמשים בהם דרך קבע.

עד שנמצא שלא רק את התולעים והחרקים הם מדבירים, אלא גם מסכנים מאד את אוכלי הירקות הללו, וידוע ומפורסם שזה מסכן האדם בחלאים קשים ומסוכנים ה' יצילנו.

והדברים הללו אמר לי אותו מומחה בפני ראשי הכשרות וכולנו נחרדנו מאד, ומאז לא מצאתי מנוח לנפשי, איך נתעלם מסכנות חמורות אלו, וחמירא סכנתא מאיסורא. ובאים להציל מאיסור חמור, ומביאים חמור יותר ויותר רח"ל.

ואמרתי אולי טוב לנו לשוב לדרך קדמונינו שקנו ירקות רגילים, ועשו כל אשר לאל ידם כדי להמנע מאיסור בעלי חיים החמור, ע"י רחיצה חזקה וע"י הורדת רוב העלים, וכן ע"י עצות ודרכים כלים מכלים שונים. ולא לגרום לחלאים רעים ולסכן הבריות רח"ל, ומי יודע אם אין זה בין הגורמים לרבוי החלאים ה' ישמור את עמו ישראל.

ויש לחקור ולהעזר במומחים כדי למצא דרכים נכונות שיכולים לבער הבעלי חיים מהירק, בלא לסכן את הבריות רח"ל. וכן למצא חומרים לשטיפת הירקות שאין בהם סכנה, ולמצא דרכים לבדיקה ע"י רבוי האור וכדומה, ועלים שאין אפשרות לנקותם, יש להמנע מלאוכלם ככל האפשר. ויש לעודד גידולים חליפיים לאותם דברים, שמטבעם יש בהם פחות חרקים, או שניתנים לבדיקה וניקוי בדרך נוחה יותר, והבא להטהר מסייעין אותו מהשמים.

ודעת לנבון נקל, שבודאי אבותינו ורבותינו, לא נכשלו באיסורים חמורים אלו, שהיו בודקים ואוכלים, וש"מ דיש דרך ויש אפשרות לרחוץ ולהסיר מהם כל החרקים, ובודאי חיפשו ומצאו. ובמקומות שהיו מצויים ביותר, נמנעו מהרבה ירקות עלים, ואם תאמר שימצאו רבים שמתעצלים לעמוד בכל הנטל הכבד של נקיון חזק ובדיקה מדוקדקת ויאכלו איסורים, הן גם היום יש רבים שקונים משאר הגידולים, והם רוב רובו של העם, ובפרט כאשר יודע ברבים הסכנה הטמונה בירקות המושגחים ורעתם כי רבה, תהיה אנדרלמוסיא גדולה, וסוף דבר הכל נשמע, ויאכלו משאר הגידולים בלא רחיצה ובדיקה כראוי. ומה גם שגם הגידולים הללו אם לא בודקים כדבעי בודאי יש מכשולות. ע"כ טוב יותר שנתחיל מעתה לתור ולאתר את הדרכים הנכונות, ולה' הישועה.

ב. ותחילה וראש אקדים להביא דברי הגאון ערוך השלחן ע"ה, ששלח אלי ידידי הרה"ג הרד"ב שליט"א אחר שדיברתי בענין בשיעור. והוא ביורה דעה (סימן ק' סעיפים י"ג – י"ח) ואביא מלשונו הטהור: ודע דבכל המדינות הידועים לנו, בימות הקיץ הרחש מצוי בכל מיני מאכל, וביחוד אלו הנמלים הנקראים מילב'ין מצויין הרבה בכל מיני קמח ובכל מיני גרויפ'ין, וכמעט שא"א להמלט מזה, ובודאי הזריזין מדקדקין בכל האפשר להמלט מזה, ועדיין כולי האי ואולי, וק"ו כל המון בית ישראל שאינם מדקדקים, ואוכלים מכל הבא לידם כשאינם רואים להדיא המילבי'ן, וחלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור גדול כזה, ולא ניחא למרייהו דאמרת הכי, וראוי לחפש זכות, וכבר נתעוררו גדולים בדורות שלפנינו להמציא זכות בענין הגדול הזה, ונבאר בס"ד מה שהם אמרו, ומה שנראה לענ"ד, עכ"ל.

והדברים ברורים וידועים, ואע"פ שיש מקום לומר שאם היה בימינו היה כותב שבודאי שאין לסמוך על לימוד זכות, ויש לקחת מהירקות הנקיים, מ"מ אם היה יודע שיש באכילתם סכנה חמורה לא היה אומר כן.

וע"ש שהביא דברי הגאון כרתי ופלתי (רי"ס ק') שכתב לסמוך ע"ד רבינו שמשון והרשב"א (שהביא שם) דבריה בטלה בקרוב לאלף, וכתב דבודאי דתמיד ימצא שיעור זה וגם יותר נגד החרקים, וכתב שכן סובר גם בה"ג שכל דבריו דברי קבלה, וכמ"ש בהג"א על הרא"ש (פ' השוכר את הפועל, במס' ע"ז ע"ד. סימן י"א) וז"ל פירש בה"ג דשרץ לא בטיל כי אם באלף, והכי איתמר בירושלמי עכ"ל. עו"כ שם דהכי ס"ל גם להרב אור זרוע דאע"ג דבריה לא בטלה לאכול גוף הבריה, מ"מ כשנתערבה ואינה ניכרת אינה בטלה בשישים, אבל בתשע מאות וששים היא בטלה, כדמשמע בירושלמי. עכ"ל. ואביא מדבריו עוד להלן.

וראיתי להר"ן בחידושיו על הרי"ף במס' חולין (ל"ו ע"א מדפי הרי"ף) ד"ה גרסינן בגמ' עלה דהך מתניתין ולבטיל ברובא וכו', ואחר זה כתב והוי יודע דלא מיקרי בריה אלא בשלשה תנאים וכו', ואחר שפירשם באורך. כתב בסוף ע"א, (בד"ה) ואיכא מ"ד דכי אמרינן דבריה לא בטלה, היינו שאינה בטלה בששים או במאה, אבל בטלה היא באלף, והכי אמרינן בירושלמי (תרומות פ"י ה"ה) הורה רבי בון בהדין עכברא חד באלף. ורבינו שמשון ז"ל למד ממשנה אחת שבמסכת תרומות (פ"י מ"ח) לפי מה שפירש הרב ז"ל אותה משנה דבריה בטלה בתשע מאות וששים, וכי אמרינן בירושלמי חד באלף, כך היה מעשה. ולא מחוור, דהא קתני בריה דהיינו גיד הנשה דומיא דחתיכה הראויה להתכבד, דבתרוויהו תנן כולן אסורין, דבודאי חתיכה הראויה להתכבד אינה בטלה אפילו באלף, דבהדיא תניא (בתוספתא פ"ז ה"ג) חתיכת איסור שנתערבה בין החתיכות, אפילו הן אלף כולן אסורות, ודכוותה גבי בריה משמע דכולן אסורות אפילו באלף, ובירושלמי ודאי לאו מתורת בריות אתו עלה, דהיכי דמי אי לבטל פליטתה למה לי כולי האי הא בששים נמי בטלה, כדתנן בהדיא והרוטב בנותן טעם, שאין חשיבות בריה אלא שלא לבטל היא גופה, אבל לבטל פליטתה לא, ואי בשנמחית בטלה היא כמו שכתבנו, ואי בשלא נמחית יסלקנה משם, אלא ודאי בירושלמי לבטל פליטתה קאמר, דס"ל דעכבר נותן טעם עד אלף, והיינו דמייתי התם גבי ציר דגים דאמרינן לעיל בגמרא (צ"ט ע"א) דשיעורו קרוב למאתים. מיהו בהא נמי פליג אגמרא דילן, דבפרק בתרא דע"ז (ס"ט.) משמע דעכבר לא יהיב טעמא אלא בששים. עכ"ל. ומדבריו ז"ל למדנו שהוא חולק על רבינו שמשון ז"ל ומפרש בירושלמי שאמרו דמבטלים באלף כונתם על הטעם של הבריה כמו עכבר, ולא גוף הבריה. וגם בזה דעתו כתלמוד דידן בע"ז (ס"ט ע"א) דעכבר לא יהיב טעמא אלא בששים.

 

ג. עו"כ בערוך השלחן שם, שגם הרי"ף ז"ל ס"ל כן (דבריה בטיל באלף), שהרי השמיט כל המשנה דגיד הנשה שנתבשל עם הגידין וכל סוגיית הש"ס, וטעמו דס"ל כפירש"י ז"ל פ' השוכר (ע"ז ע"ד ע"א) דתנן התם, אלו אסורין ואוסרין בכל שהוא וכו', ופירשו בגמרא דהאי תנא (תרתי אית ליה), דבר שבמנין ואיסורי הנאה. [וארחיב מעט הדברים במה שפירש"י ז"ל שם שכשיש שני אלה הוא דלא בטיל, וע"כ לא מנה חמץ בפסח, דאע"ג שאסור בהנאה אין דרכו להמנות, ולא אמר נבלה דאע"ג דהוי דבר שבמנין מ"מ אינה אסורה בהנאה, וע"כ שני אלה איסורם מתבטל. וכתב הרב ערוה"ש דלפי זה המשנה הזאת חולקת על המשנה דחולין, דתנן התם (צ"ו ע"ב) דגיד הנשה שנתבשל עם הגידים ואינו מכירו כולן אסורים. ובגמ' שם (סוף צ"ט ע"ב) שאלו, וליבטול ברובא, ותירצו, בריה שאני. וכתבו התוס' שם (ק' ע"א) בריה שאני, ואפילו באלף לא בטיל, וכן חתיכה הראויה להתכבד לא בטלה כדאמר הכא, והיכא דפירש חד מינייהו נמי אסור וכו', ודבר שאינו לא בריה ולא חתיכה הראויה להתכבד, בטל ברוב, ואפילו איסור דרבנן ליכא. ע"ש.] וכתב בערוה"ש שם שהרי"ף פוסק כהמשנה דע"ז הנזכרת, וא"כ נוכל לצרף גם דעת הרי"ף ואפשר שגם דעת רש"י ז"ל להנ"ל, וגם הרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין (צ"ז ע"ב) כתב בשם הראב"ד ז"ל דבריה בטלה באלף ומאתים, נמצא דבה"ג והרי"ף והראב"ד והר"ש בעל התוספות והרשב"א ואור זרוע ואפשר גם דעת רש"י כן. ומה שהקשה הרא"ש על שיטה זו מסוגיית הש"ס יש ליישב ע"ש.

וראיתי בקובץ מפרשים (על הרא"ש בתלמוד הוצאת עוז והדר) שפירשו דברי הגהות אשרי הנ"ל באופן אחר, שהזכיר שם שהר"ן פירש את הירושלמי דאיירי בפליטת טעמו דנותן טעם עד תתק"ס, ולא קי"ל כן, דבסוגיין אמרו דעכברא בטילה בשיכרא (דבמסקנא אמרו בששים).

עו"כ שם ולפ"ז יש לעיין בהג"א, שאחרי זה הביא בשם בה"ג, דשרץ לא בטיל כי אם באלף והכי איתמר בירושלמי, ואין לסמוך על זה, כיון שתלמוד שלנו חולק על זה ופסיק, עכברא בין בחלא בין בשיכרא בששים. עכ"ל. וכתבו בקובץ מפרשים שם (אות א') דנראה מזה דדעת בה"ג, דילפינן מהירושלמי דאפילו לטעמו בעינן תתק"ס, וכהר"ן הנ"ל, שהבין כן בירושלמי, וא"כ לא מוכח מידי מהירושלמי שסובר שגופו בטל בהאי גוונא, וצ"ע בפוסקים, אמנם הגה' ראשונה (הכונה לדבור הראשון שבהגה"א הנ"ל), נעתקה מאור זרוע ושניה מהתוס', וכבר נחלקו הראשונים בפירוש הירושלמי. ארץ צבי. עכ"ל.

ובאמת בכרתי ופלתי שהביא בערוה"ש הנז', למד שגם בה"ג שבהגהות אשרי הנז', מבאר כונת הירושלמי, שהבריה גופה מתבטלת בתתק"ס, ולא מיירי הירושלמי בטעם של הבריה, אלא בגופה של הבריה, וכמ"ש בהג"א לפני כן משם הא"ז. אלא שלשון הגהת אשרי לא משמע כן, דאחר שכתב שם, שבה"ג כתב דשרץ לא בטיל אלא באלף כדאיתא בירושלמי, הוסיף וכתב שאין לסמוך על זה, כיון שתלמוד שלנו חולק ופסיק עכברא בין בחלא בין בשיכרא בששים. עכ"ל. ובתלמודנו בודאי דמיירי מהטעם של העכבר, שע"כ אמרו בששים, וכתב שהוא חולק על הירושלמי, וש"מ שהרב הגה"א הבין שבה"ג למד גם בדברי הירושלמי, שמדבר על הטעם ולא על גופה של הבריה. והיינו כהבנת הר"ן ז"ל בירושלמי, (שהבאתי לעיל את לשונו). וכמו שכתב ארץ צבי הנזכר, וצ"ע בדברי הכו"פ בפנים, ואולי למד שבעל הגה"א הוא שהוסיף וכתב ע"ד בה"ג, שאין לסמוך על זה כיון שתלמוד שלנו וכו'. ולפי זה בה"ג באמת סובר שגם גופה של הבריה בטל בתתק"ס. וצ"ע.

ד. ואבא לעיין במשנה דתרומות (פ"י מ"ח) דתנן, דג טמא שכבשו עם דג טהור, כל גרב שהוא מחזיק סאתים, אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא, צירו אסור, רבי יהודה אומר רביעית בסאתים, ורבי יוסי אומר אחד מששה עשר בו. ע"כ.

ופירש הרע"ב ז"ל כל גרב שהוא מחזיק סאתים, אם נכבש דג טמא עם הרבה דגים טהורים בתוך חבית והחבית מחזיק סאתים, ויש מציר דג טמא משקל עשר זוזים של יהודה, שהם חמש סלעים של גליל, וכל השאר ציר דג טהור, שנמצא ציר דג טמא אחד מתשע מאות וששים של דג טהור אסור, ואם היה הציר של דג טמא פחות מכן, מותר. עכ"ל. וע"ש שאחר שפירש דברי ר' יהודה ור' יוסי דמתניתין כתב, והלכתא דציר בטל ביותר מאלף, אם יש יותר מאלף מדג טהור, ואחד מדג טמא הכל מותר, ואם לאו הכל אסור. עכ"ל.

מדברי רבינו עובדיה ז"ל נראה דפוסק לבטל באלף כמו שפסקו בירושלמי, אלא שמדקדוק לשונו עולה דלא מבטלים הדג עצמו אלא מבטלים הציר שלו, ולפי"ז אפשר דבריה לא בטלה גם באלף. אלא דלפי"ז קשה לי טובא בדבריו ז"ל דאם הבין כך בירושלמי איך כתב, והלכתא דציר בטל באלף והלא כבר פסקו בגמ' דילן שם (ע"ז דף ס"ט ע"א) בהאי לישנא, והלכתא אידי ואידי (בין בחלא בין בשיכרא) בשתין, וכן כל איסורין שבתורה. ע"כ. ומאי שנא ציר דג טמא דמצריך הרע"ב ז"ל יותר מאלף. ובתוספות רעק"א (תרומות פ"י מ"ח) שם כתב ע"ד הרע"ב ז"ל הנז', וז"ל, והטעם דאיתא בירושלמי הורה ר"י ב"ר בון בעכברא (שם מקום) אחד לאלף, וס"ל להרע"ב דהורה היינו לאיסור, דבאלף אסור וביותר מותר, כ"כ הפר"ח (יו"ד סימן פ"ג). והר"ש פירש דמתניתין לא מיירי בטעם רק בדג טמא שנתערב עם דגים טהורים, דמתסרי כולהו משום דבריה לא בטלה אלא בתתק"ס, והירושלמי דהורה א' לאלף לאו דוקא דה"ה בתתק"ס ע"ש. עכ"ל.

נמצא דגם רעק"א ז"ל הבין בדברי ר"ע מברטנורה ז"ל דמפרש בירושלמי שהטעם והציר בטל באלף ולא עצם הדג, וע"כ הביא כנגד זה לדברי הר"ש שפירש דמתניתין לא מיירי בטעם, אלא בדג עצמו שהוא טמא שנתערב בדגים טהורים שכולם אסורים עד שיהיה תתק"ס נגד הטמא. והיינו כמו שפירשתי בעניותי את דברי הרע"ב ז"ל, אלא דקשה על זה כמו שכתבתי. (וע"ל בדברי הלח"מ).

ובעצם זה כלול בהערת הר"ן ז"ל בחולין הנז', דפירש שהירושלמי מיירי בטעם ולא בגוף הדבר האסור, וכתב ע"ז דלא קי"ל כן, אלא כתלמודין דבטל בששים.

והנה התוי"ט שם הביא דברי הרע"ב ז"ל, שפירש שמשקל עשרה זוז הם א' מתתק"ס, והביא דברי הירושלמי שמפרש כיצד, סאה עבדה כ"ד לוגים ולוג ב' ליטרא וליטרא ק' זוז, נמצא דסאתים עולים לצ"ו מאות זוז, וצ' מאות הם עשר פעמים תשע מאות, נשאר ו' מאות שהם עשר פעמים ששים. (כלומר צ"ו מאות הם עשר פעמים תתק"ס 960X10=9600 והם 96 מאות). ובמשנה אמרו עשרה זוז, נמצא שלכל זוז תתק"ס אחד. ע"כ. ועיין בתפארת ישראל יכין אות ל"ה.

עו"כ התוי"ט בהמשך שם, רבי יוסי אומר אחד מששה עשר בו, וכתב רש"ל בספר ים של שלמה פ' גיד הנשה (סימן מ"ח) דנ"ל טעמו, מדתנא קמא בעיא תתק"ס [כמ"ש הרע"ב לעיל] שהוא שיעור ט"ז פעמים ששים [צריך להוסיף: שעל כן אמר ר' יוסי א' מששה עשר בו, כלומר א' מט"ז שבתתק"ס שזה עולה ששים]. וכתב שכהאי גונא כתב המ"מ, אלמא שיעור ששה עשר היה מצוי בשיעורי חכמים לחומרא וה"ה לקולא. ע"כ. ואכתי קשיא לי דערבך ערבא צריך, דמה טעם יש בשיעור ששה עשר, ובספר תורת האשם כלל מ"א דין א' הארכתי קצת. עכ"ל.

ה. ודברי הרע"ב ז"ל הנ"ל, מקורם ברוך בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל, שכתב בתחילת משנה ח' שם את דברי ת"ק, ואח"כ כתב, וביארו בגמרא שהוא חלק מתשע מאות וששים, וזה מבואר אחר שזכרנו כי הלוג שני ליטרא, והליטרא מאה זוז שהם נ' סלעים. ורי"א עד שיהיה שיעור רביעית מדג טמא בשיעור סאתים מדג טהור ואז יאסר צירו. ורבי יוסי וכו'. וההלכה חלק באלף אסור, ואם הוא חלק מדג טמא ביותר מאלף מדג טהור אז יהיה צירו מותר. עכ"ל.

ולשון הרמב"ם ז"ל בהלכה שכתב הוא שונה מזה שכתב הרע"ב ז"ל, ובלשונו זה היה אפשר לפרש, שלא על הציר והטעם לבד הוא מדבר אלא על הדג עצמו, ונמצא לפי"ז שהרמב"ם סובר שגם הבריה עצמה בטלה בתתק"ס, ומ"ש בסוף דבריו: אז יהיה צירו מותר אולי מיירי בשמכיר הדג הטמא. אך עדיין צ"ע בזה דאי מכירו וזורקו למה צריך תתק"ס, אלא ע"כ שהעיקר הוא שגם הרמב"ם מפרש בירושלמי דמדבר על הציר ולא על גוף הדג.

ובפירוש הרמב"ם ז"ל בתרגום החדש (של מכון המאור) כתוב בזה"ל: וההלכה שאם היה חלק אחד של דג טמא עם מאתים דג טהור, יהיה ציר הכל מותר. עכ"ל. וגם כאן מפרש דקאי על הציר ולא על עצם הדג.

ואולם בהלכות מאכלות אסורות (פ"ט סוף הלל"ד) כתב וז"ל, דג טמא שכבשו עם דג טהור [ציר] הכל אסור, אלא א"כ היה הטמא אחד ממאתים מן הטהור. עכ"ל. וע"ש בפירוש הרדב"ז ז"ל.

ובלחם משנה שם הזכיר את המשנה דתרומות (פ"י מ"ח) הנ"ל וכתב, ומפרש רבינו מתניתין דאיירי לענין איסור הציר היוצא מן הדג הטמא שהוא נותן טעם, אבל לא לענין הדג עצמו, דודאי אם הדג עצמו נתערב לא בטיל, דבריה לא בטיל. והכי דייקא מתניתין דקאמרה שכבשו, דאם איירי באיסור הדג עצמו, שנתערב למה לי כבישה, לימא שנתערב, אלא ודאי לענין איסור הציר איירי מתני', ותנא קמא סבר דאם יש משקל עשרה זוז שהוא חלק א' מתתק"ס מהדג הטמא, אז ודאי צירן אסור, כמ"ש רבינו בפי' המשנה, וטעמו דת"ק דאע"ג דשאר האיסורים בששים, שאני ציר שהוא חריף וקשה, ושיערו חכמים שיעור א' בתתק"ס נותן טעם, ור' יהודה אומר דדי ברביעית בסאתים שהוא קרוב לאחד למאתים, וכמ"ש הרע"ב ז"ל, ור' יוסי מקל טפי ואומר א' מששה עשר בו, ופסק רבינו כסברא אמצעית והיינו כר' יהודה וע"כ כתב א' ממאתים, כנ"ל לישב דעתו.

עו"כ שהרב רבינו שמשון ז"ל בפי' המשנה שם, אינו סבור כן. אלא דמתניתין איירי בענין ביטול הדג עצמו, ומאי דקאמר שכבשו אורחא דמילתא נקט, והברייתות שבירושלמי שדברו על איסור הציר, כתב הוא ז"ל שאינו ענין למשנתנו שבמשנה מדובר בבטול הדג עצמו. ונדחק בזה מפני שהוא סבור דבכל האיסורין לא משערים אלא בס' לענין הטעם, וע"ש שהאריך לבאר דברי הר"ש ודברי רבינו, והסיק, ופירוש רבינו וגירסתו נראית עיקר מפני שהר"ש דחק הרבה בפירוש המשנה והירושלמי. עכ"ל.

ובנובי"ק (חיו"ד סימן כ"ו ד"ה ובזה) הזכיר המשנה דתרומות (פי' מ"ח) כל גרף וכו' צירו אסור, והקשה למה נקט "צירו אסור" והול"ל הכל אסור, ובשלמא לפירוש הר"ש דמיירי שאינו מכיר הדג הטמא ונתערב עם טהורים נמצא אפילו יש תתק"ס, הציר מותר והדגים אסורים, שהרי אינו מכיר איזה טהור ואיזה טמא. ולדעת הר"ש אם היה מכיר הגוף הטמא ומוציאו לא היה נאסר אלא עד ששים, ופירושו דחוק מאד ועיין לח"מ סו"פ ט"ו ממ"א. (הוא הלח"מ הנ"ל).

אבל להרמב"ם דהכל משום נתינת טעם, היה צ"ל הכל אסור, שגם הדגים הטהורים נאסרים מחמת הציר הטמא, וכתב הנוב"י שעלה בדעתו ללמוד מזה שהדג אינו בולע בכבוש, וע"כ לא נאסר אלא הציר שהוא צלול, אבל מה אעשה והרמב"ם כתב בפירוש דג טמא וכו' הכל אסור אא"כ היה א' ממאתים, וא"כ גם הדג טבעו לפלוט וגם לבלוע בכבוש. עכ"ד. ולענ"ד נראה להוכיח כן ממה שאמרו במשנה, שהדג הטמא פולט צירו וטעמו ואוסר את הטהורים, ואחר שמבואר שפולט טעמו ע"י כבישה, י"ל דכמו שפולט ע"י כבישה, ה"נ בולע ע"י כבישה.

ובמרכבת המשנה (הל' מ"א פט"ו הלל"ד) כתב משם שו"ת הרשב"א (סימן שצ"ב) שכתב דהרמב"ם ז"ל פסק כר' אבהו דציר במאתים, ובשער אפרים שנ"א הקשה דילמא איירי בדג עצמו שנתערב והוא חתוך דלא חשיב בריה, וכתב המרכה"מ דלק"מ דא"כ למה כתב רבינו שכבשו, עיין לח"מ (הנ"ל), וכ"כ רבינו להדיא לעיל בהלכה זו, נאסר מפני צירו, והוא דבר הלמד מענינו. עכ"ל. ולענ"ד י"ל דאם מיירי בחתיכת דג למה צריך מאתים, והלא ביבש ביבש סגי ברובא, ואם משום שבלע ע"י הכבישה, א"כ היינו ציר שהוא עובר ע"י הכבישה, ופולט ונבלע, ומפני חריפותו וחוזקו צריך מאתים וכמ"ש הלח"מ, וזה שפירשו דמיירי בציר ופשוט.

עו"כ במרכה"מ שם בסו"ד, ורבינו פסק כר"י, וחזר בו מפי' המשנה דשם פסק כת"ק, (שצריך תתק"ס), הואיל ובחולין (צ"ט.) א"ר יוחנן שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים, וכן בירושלמי יש מי שפוסק כר"י. עכ"ל.

ועיין בספר הליקוטים ברמב"ם הוצאת הר"ש פרנקל, ובשו"ת רלב"ח שם, על הלכה זו.

 

ו. עוד בענין בריה יש פוסקים דס"ל שהתולעים הנולדים בפירות אפילו רחשו ויצאו ונאסרו, מ"מ אין להם דין בריה משום שאין איסורן מתחילת לידתן, ואע"פ שרבו החולקים, מכלל פלוג' לא נפק.

ועיין מטה יהונתן (ברס"י ק') על מה שכתב מרן ע"ה בתחילת הסימן, בריה דהיינו כגון נמלה, או עוף טמא, וגיד הנשה וכו', אפילו באלף לא בטלה. וכתב הגר"י אייבשיץ ז"ל במט"י שם, ולענין פרעוש אי הוי בריה או לא, פלוגתא בין רבוותא האחרונים, ועיקר שדין זה תליא בפלוג' הר"י מאורליינש ור"ת שהביאו התוס' פ"ק דשבת, דלר"ת דס"ל דחייב משום שבת (אם הרגו) א"כ אית ביה חיותא שפיר הוי בריה, משא"כ לר"י דפטור עליה משום שבת, אלמא דלית בית חיותא וליכא שם בריה עליה, ועיין שו"ת צ"צ. עכ"ל. ודבריו ז"ל סובבים על מה שכתב מרן ז"ל בהמשך הסעיף הנז', דאין לו דין בריה אא"כ הוא דבר שהיה בו חיות, לאפוקי חיטה אחת של איסור. ועפי"ז הזכיר המחלוקת אם פרעוש הוי בריה או לא.

ובהג"ה ע"ד מט"י הנז', כתוב בזה"ל, ועיין בכרתי ופלתי דהביא מחלוקת הפוסקים אי צריך שיהיה אסור מתחילת ברייתו, דעת הרא"ש דא"צ שיהיה אסור מתחילת ברייתו רק דכל שיחלק ואין שמו עליו מקרי בריה, וכתב דמזה יצא לנו דין גדול שהתולעים קטנים המתהוים בעפושי הפירות, דכל זמן שלא פירשו מותרים, א"כ אין כאן איסור מתחילת ברייתו וכו', הילכך לדידן דקי"ל כהרשב"א דבעי' נאסר מתחילת ברייתו, (שלא כהרא"ש הנז') לא מיקרי בריה, ומיהו ח"ו להקל בזה.

וכתב ע"ז הגאון מוהר"ר בצלאל הכהן ז"ל מ"צ דווילנא על גליון כרתי ופלתי שלו, שבשו"ת טורי אבן (סי' כ"ו) חולק ע"ז והביא לשון הרשב"א בתו"ה הארוך (בית ד' שער א') ואיזה בריה שאינה בטלה דוקא שאסורה מחמת עצמה כנמלה וגיד הנשה שאיסורן מחמת עצמן מתחילת ברייתן, אבל בריה מותרת שקיבלה איסור מחמת דבר אחר, כגון שור הנסקל וצפורי מצורע ותרנגולת טריפה, אין זה בריה שאינה בטלה. עכ"ל האו"ה. וכתב הטורי אבן, ומשמע שאיסור מחמת עצמה ומתחלת ברייתה חדא מילתא היא, כלומר שאסורה מחמת עצמה מחמת ברייתה, שברייתה וצורתה גרמה האיסור, שאותה בריה אסרה התורה לפי שהיא בצורה זאת, כגון נמלה וכו' ודאי חשובה בריה ולא בטלה, לא שנא נאסרה מתחילת ברייתה או באמצע ימיה, כיון דברייתה גרמה האיסור הוי כנאסרה מתחילת ברייתה שמתחילת ברייתה אסורה משעה שתרחש ותפרוש ממקום למקום. אבל אם אח"כ קיבלה איסור כצפורי מצורע וערלה וכו', שלא צורתה גרמה האיסור אלא דבר אחר היא בטלה, עכ"ד הטורי אבן. והג"ר בצלאל הכהן ז"ל כתב אמנם אין בכל זה לדחות דברי הגאון בעל הפלתי ז"ל, ויש מקום לבעל דין לחלוק ולומר שגם בנבלה, הלא אין איסור זה נוהג בכל הבע"ח, כגון דגים וחגבים שאין נוהג בהם דין נבלה וטרפה, וא"כ בהמה וחיה ועוף שנוהג בהם הוא חשיב מתחילת ברייתן שצורתם היא הגורמת להם איסורם, ומה לי איסור טריפות מה לי איסור שקצים ורמשים, ודו"ק. עכ"ד הג"ר בצלאל הכהן ז"ל. ובמקום אחר כתבתי ע"ז והבאתי דברי מרן החיד"א ז"ל ועוד. ואכמ"ל.

על כל פנים מכלל פלוגתא לא נפק דלדעת הכו"פ כל התולעים שנוצרים תוך הפרי או הירק, ואח"כ פורשים ונאסרים אין להם דין בריה והם בטלים בששים כשאר האיסורים. וכן דעתו של הגאון רבי בצלאל הכהן מו"צ דווילנא.

ז. ובפ"ת (סק"א) שם הזכיר דעת הכו"פ הנז', ושבטורי אבן (סימן כ"ו) חולק ע"ז ופסק דגם זה מיקרי בריה ולא בטלה. עו"כ הפ"ת דבמשכנות יעקב (סי' ל"א) למד היתר אחר על המילוי'ן, ומסיק למצא זכות וצד היתר על אכילת קמח בימות החמה הגם שהוא קרוב לודאי שיש בו מילוי'ן ע"ש. ומזה שהרב פ"ת הביא דברי המשכנות יעקב שמלמד זכות על ישראל שאוכלים קמח וכדו' בימות החמה, הגם שהוא קרוב לודאי שיש בו מילוי'ן ולא העיר עליו כלום, משמע דניחא ליה בזה.

עוד יש לצרף מ"ש הרמ"א ז"ל בהגה (בסימן ק"ג ס"א) וז"ל. מיהו דברים החשובים, כבריה או כיוצא בה, אם אינם פגומים בעצמם, אע"פ שפוגמים התבשיל, אינן בטלים אפילו באלף. (וכ"כ הארוך כלל ל"ב). עכ"ל.

וע"ש בצבי לצדיק (בגליון הש"ע) שכתב וז"ל, משמע דאם פגומים בעצמם גם בריה בטיל, ולפ"ז לא אדע למה החמירו כ"כ האחרונים בסימן פ"ד בענין מילבי'ן ושארי תולעים הפגומים בעצמם דלא בטלים הם בששים כה"ג. עכ"ל.

ואולי צ"ל דהחמירו משום שי"ח על הרמ"א ז"ל בזה, וס"ל דאפי' פגומין מעצמם יש להם דין בריה, וכמ"ש בפ"ת שם (סק"א) וז"ל וע"ש עוד שחלק על הרמ"א ופסק דבריה אף שנסרח אינה בטלה באלף, ובשאר דברים חשובים כמו חתיכה הראויה להתכבד וכיו"ב מודה להרמ"א. עו"כ, שגם אא"ז בתשו' פנים מאירות ח"ב (סימן ס"ז) חולק על הרמ"א בזה וסובר ג"כ דבריה אפי' פגומה בעצמה אינה בטלה, והבאתיו לעיל (סי' ק' סק"ג), והסכים עמו הגאון בעל חות יאיר שם. עכ"ל. וי"ל דלכן החמירו. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שיש קצת לימוד לשיטתם ממ"ש ברי"ס ק', כגון נמלה וכו'. ונמלה היא מאוסה מצד עצמה, וחשיבה בריה ולא בטלה, ואולי יש לחלק בין נמלה לתולעים, ולא מסתבר.

ובחידושי בית מאיר (בגליון הש"ע שם) כתב ע"ד הרמ"א ז"ל, משמע דאם פגומים בעצמם לא חשיבי ובטלים, וע"כ היינו דוקא בריה כמו עכברא דדברא שהיה חשוב ונפגם אח"כ, אבל דברים שפגומים מעיקרא כתולעת וכיוצ"ב ומ"מ התורה אוסרתו שפיר חשיבי ולא בטלי, כדמשמע מכל הפוסקים ודוכתי טובא. אח"ז כמה שנים מצאת בתשו' פ"מ ח"ב (סי' ס"ז) חקר אחר הגה זאת, ולענ"ד כונתו כמו שכתבתי ע"ש ודו"ק.

עו"כ הב"מ, ששו"ר שהפר"ח כבר קדמו בפירוש זה אלא מה דמשמע מיניה דאיירי שנפסל מאכילת אדם אינו מוכרח, אלא כל שנסרח עד שטעמו לפגם שוב בטל החשיבות לענין התערובת, אע"פ שלאוכלו בעינו עודנו באיסורו עומד, מ"מ חשיבות בריה אין עליו. אך מ"מ נראה שהדין עמו דכל זמן שראוי לאכילת אדם ולוקין עליו בפחות מכזית, גם לענין התערובות נשאר בחשיבותו, ועיין בס' פמ"ג. עכ"ל.

ומדברי הב"מ בודאי נראה דהבין ברמ"א שלא כהבנת הרב צבי לצדיק. דהב"מ מבאר דתולעים וכדו' דין בריה עליהם תמיד, ובהגה זו מדבר בדבר שהיה משובח ונפגם וכנ"ל. וכאמור כן משמע מדברי השו"ע וכל הפוסקים בריש סימן ק', וכנ"ל.

שו"ר בגליון מהרש"א ז"ל שהעיר מנמלה וכמ"ש בעוניי, שכתב על דברי ההגה הנז', משמע דפגום מעצמו בטל, ובאמת זה אינו דהא נמלה פגום בעצמו, ועיין תשו' פ"מ ח"ב (סי' ס"ז וסימן ס"ח), וכן משמע מסימן ק"ד ס"ג, ממ"ש ונמחה גופם, משמע דכל שהוא שלם אינו בטל, אך בפר"ח כאן ביאר היטב דפגומן מעצמם, היינו שבעצם אינו פגום כמו צפור טמאה ואח"כ הבאיש ונסרח, ולקמן סימן ק"ד היינו שבעצם הוא נמאס. ולדעתי בדעת הרמב"ם בנמאס מעיקרו אף שהבאיש ונסרח גם אח"כ מ"מ אסור, ועיין תוס' ע"ז (ס"ט ע"א) דרגלי דבורים עצמות נינהו ומותרים. (ומשמע ממהרש"א ז"ל שגם הוא הבין שהרמ"א מקיל בזה).

והרב כה"ח (בסימן ק"ג סק"ו) כתב שעכברים וזבובים ושקצים ורמשים שהם פגומים מעיקרם אם נסרחו אח"כ ואינם ראויים למאכל אדם בטלים הם ברוב אם נתערבו, או"ה, וכן משמע במ"מ (פ"ב מהמ"א דין כ"א), פרי תואר (אות ב'), ודלא כהפר"ח שם שאוסר, ער"ה (אות א') חוו"ד אות ג', מש"ז אות ב', והחק"ל (חי"ד סימן ע"א) ג"כ דחה את הפר"ח בזה, זב"צ אות ה'. ע"כ.

ח. עו"כ בערוך השלחן שם ע"ד הכרתי ופלתי הנ"ל, והנה דברי הגאון א"צ חיזוק, והרי בריש נדה אמרו מעשה ועשה רבי כרבי אליעזר, לאחר שנזכר שרבים פליגי עליה, אמר, כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק, ע"ש. הרי דאפילו ביחיד במקום רבים סמכינן בשעת הדחק באיסור דרבנן, והכא נמי איסור דרבנן הוא, כמ"ש בסעיף ב', וא"כ אפילו הוה רוב דעות לאיסור, בשעת הדחק כזה שאי אפשר לצייר (אולי צ"ל: להזהר) אא"כ לא נאכל לחם וגרופי'ן, ודאי סמכינן, וק"ו כשיש הרבה מרבותינו הקדמונים (שמתירים כנ"ל) שנוכל לסמוך בשעת הדחק. עכ"ל.

וכונת הערוה"ש דהוי דרבנן, היינו התערובת דמן התורה בודאי גם הבריה בטלה ברוב, אם הוא יבש ביבש, או אם מבושל בטלה בששים. מלבד דברים חריפים כמו ציר דג טמא שפסק הרמב"ם ז"ל להצריך מאתים כנגדו כמ"ש בסוף פרק ט"ו מהמ"א הנ"ל. ואפשר שגם זה הוא חומרא דרבנן. ודין בריה בודאי שלדעת רוב ככל הפוסקים מדרבנן הוא דאינה בטלה מפני חשיבותה. ובדרבנן אמרו כדאי הוא דעת יחיד לסמוך עליו בשעת הדחק.

ועוד נלע"ד להוסיף על דברות קדשם של הכו"פ ושאר הפוסקים והגאון ערוה"ש ע"ה, די"ל דע"י הרחיצה החזקה והעיון המדוקדק וכו', כמ"ש לעיל, לפחות הוי ליה ספק אם נשארו בו תולעים או לא, ואת"ל שנשארו יש עוד ספק אולי נחתך מהם איזה אבר בחיתוך שחותכים הירקות לסלט או למרק, וספיקא דרבוותא כהנ"ל והו"ל ס"ס ויש להקל בדרבנן, בפרט בשעת הדחק הזה. וגם יש ספק שנימוח בבישול. ובפרט שהגאון בעל החזון איש ע"ה בהלכות תולעים (סימן י"ד א אות ו') ד"ה ושיעור נמוח וכו', כתב בזו הלשון: ונמוח שמתבטל אין חילוק בין מתמעך בקדרה מחמת חום הבישול, ובין מתמעך בפיו ע"י לעיסה, וכל שנתבטלה ממנו הכרת העין קודם הבליעה, יש כאן דין ביטול יבש ביבש. וכל שנתבטלה צורתו קודם הבליעה בטל מניה דין בריה. וכו'. עכ"ל. [ועיין עוד שם שהתיר בכמה דברים מכוח ס"ס ועוד אשוב להביא מדברות קדשו ע"ה.]

והנה לדעת הגאון ע"ה גם המיעוך והחיתוך שנעשה תוך כדי הלעיסה של האוכל, בטרם יכנס בבית הבליעה, גם הוא חשיב מיעוך, ומאז אין לה דין בריה ומתבטלת כמו כל האיסורים, נמצא דיש כאן כמה ספקות וס"ס, ספק בכל חתיכה של ירק אם היה בה חרקים ותולעים, ואת"ל היו שם, שמא יצאו משם ע"י הרחיצות והנקיונות כלים מכלים שונים, ועוד יש ספק שמא נחתכו בחיתוך הירקות, או נתפרק מהם איזה אבר על ידי החיתוך וע"י הטלטולים בשפשוף וגם ברחיצה, וכן בבדיקות המרובות. ותו אין להם דין בריה דאינה בטלה, ואם הם ירקות המתבשלים במרק ושאר בישולים שמא נמעך ונחתך מן החום והבישולים המרובים, ועצם הביעבוע של הרתיחה יכולים לפרק מהם רגל או כנף, וק"ו שגם בוחשים כל הקדרה כמה פעמים. ועוד ספק נוסף שמא נחתך ונמעך בלעיסה שהאדם האוכל אותם ירקות לועס בין שיניו, ואפילו את"ל שנשאר איזה בריה שלמה אחר כל הדברים האלה, יש ספק פלוגתא דרבוותא שמא הלכה כמ"ד דבריה עצמה בטלה בתתק"ס או באלף, וכמעט תמיד יש אלף נגד הבריות הקטנטנות הללו, וכמ"ש בעל ערוה"ש ועוד. וכל אותם ספקות הם בדרבנן וכנ"ל, ועוד שהוא שעת דחק גדול עצום ורב. ויש להתיר לפחות בדיעבד. וטוב לנו לסמוך על כל הספקות הנ"ל, אחר השקעת מאמצים רבים בנקיון של הירקות, מאשר ליכנס לסכנות גדולות כאלה רח"ל.

והנה בדברי החזו"א שם (הל' תולעים סימן י"ד, א, אות ו') דן בכינים שנמצאים בדג, שהחכמת אדם אסרם, משום שכתב שהם באים מעלמא, והחזו"א כתב שאחר חקירה התברר שהם נמצאים מעל עור הדג, ונראה שמתהוין על העור ולא מעלמא קאתו, והדין נותן להתירן כל זמן שלא פירשו, אלא שלפעמים תוך כדי הניקוי פורשים על היד וחוזרים, והו"ל פירשו. ואפילו אם נדחפו ממקום למקום אפשר דחשיב פירשו (ע"ש שכתב דאם מסירין אותם בסכין ומניחים אותם במים הם חיים במים), ואחר כל זה כתב בזה"ל: ולפ"ז אם כבר נתבשלו יש להתיר דיעבד מחמת ס"ס, ספק אם פירשו, ואם פירשו ספק אם חזרו, ואם חזרו ספק אם נימוחו, וכמו שכתב הרשב"א בתשובה שהביא הב"י (בסימן פ"ד), והט"ז בסי' י"ז במעשה שהביא, ובנקודות הכסף אוסר במעשה הט"ז משום שהמילבי'ן מצויין ואינו ספק וכו', ומ"מ מודה הש"ך בספק גמור דמצטרף ספק נמוח להיות ס"ס, עכ"ל.

ואע"ג דבירקות ובעלים הוי מצוי כמו המילבי'ן, ולהש"ך אפשר דלא נחשב ספק, מ"מ בכהאי גוונא שרוחצים ומשפשפים במים וסבון וכל הדרכים האפשריים, וגם בודקים בעיון טוב, י"ל דיודה הש"ך בכה"ג דחשיב ספק.

ט. עו"כ החזו"א שם, ושיעור נמוח, היינו שאין העין מכירתו כלל, הלכך מתבטל כדין יבש ביבש, אבל אם העין מכירתו כשיפגשנו, אע"ג שאין כוח באדם לחפש אחריו, חשיב כאיסור ניכר ולא בטל. ואם אין העין מכירתו מחמת קטנותו ועדיין הוא שלם, אינו בטל מדרבנן מדין בריה, והילכך בהני כיני דגים, יש לצרף ספק נמוח, דמסתבר דמתבטלת הכרתן ע"י בישול והוי כמו רוב להיתר, ואף אם יש ספק אם הם שלמים, אין כאן רק ספק דרבנן של בריה, אבל מסתבר כיון שבטלה הכרתה, חשיב בלבול צורה ובטל דין בריה וכמ"ש הרשב"א בתשובה שבב"י (סס"י ק"ד), ונמוח שמתבטל אין חילוק בין מתמעך בקדרה מחמת חום הבישול, ובין מתמעך בפיו ע"י לעיסה וכו' (כמ"ש לעיל). עכל"ה.

והארכתי בהעתקת לשונו הנזכר, שהוא קרוב מאד לנידון דידן, ולא מיבעיא בירקות מבושלים במרק ושאר סוגי בישולי ירקות, דיש להתיר מכוח ס"ס כאשר כן העלה החזו"א בדגים, אלא אפי' בירקות הנחתכים לסלט נלע"ד שיש להקל, שעל ידי השטיפות ורחיצות ורובי השפשופים ע"י מברשת ובידיו עם רבוי חומרי הניקוי, אעפ"י שזה פחות מהבישול מ"מ הוי ספק אם עודנו עומד במקומו, ואם עומד ספק אם פירש או לא פירש כלל, ומצטרפים גם שאר הס"ס וכנ"ל.

ועיין עוד בהמשך דברי החזו"א שם (ד"ה ובמעשה דהט"ז יש מקום להקל וכו'), דנראה שנוטה דעתו לפסוק בזה כהט"ז ולא כהש"ך בנקודות הכסף שחולק עליו.

וכתב שם, וז"ל, ואף אם יש כאן ספק בריה הוי ספק דרבנן, וגם שעל הרוב מתבלבל צורתה בבישול, ואפשר דכל שאין העין שולט בו לאו בריה היא, ולא דנו בסימן ק"ד אלא בשרץ כעדשה לדעת רש"י דחשיב בריה, ובזה הגם שנתערב יבש ביבש ואינו ניכר, מ"מ לא אבד חשיבות בריה, דגופו קיים וניכר, אלא מפני שנתערב בגופים אחרים כתוארו, אין העין מבחנת בינו לבין אחרים, ועיין מש"כ לקמן סימן ל' סק"ג. עכ"ל.

 

י. והן עתה הראוני שבספר קנות דעת (הל' תערובות סימן ק' אות ט') הביא דעת החזו"א הנזכרת שגם מעוך בפה קודם הבליעה חשוב מיעוך ובטלה ממנו דין בריה, וכתב שלכאורה דבריו נסתרים מסוגיא דסוף פ' גיה"נ (חולין ק"ג:) דקי"ל כר' יוחנן שהנותן כזית אמ"ה בפיו וחילקו בפנים חייב, ופירשו התוס' שם שהטעם הוא, שדרכו ליחלק בפיו בשעת לעיסה. ודבריו הם מתוך דברי הרב משאת משה ח"ג (חיו"ד סימן ג') שהובא בשו"ת חקרי לב (חיו"ד סי' מ"ג) שהזכיר שם, שחקר במי שאוכל פרי מתולע ולועסו היטב קודם הבליעה, אם הולכים אחר שעה שמכניסו לפיו ולוקה, או דאזלינן בתר בליעה וכבר יצא מכלל בריה, ופשט מהתוס' הנ"ל שכיון שדרך שנחלק בפיו חשוב בריה.

והרב חק"ל שם כתב מתחילה, דמשמע מהרמב"ם בהמ"א (פ"ה ה"ד) שאע"פ שנחלק בפיו קודם שיבלענו חייב, והיינו שנחתך סמוך לבית הבליעה, אבל חילקו בשיניו ואח"כ בלעו בזה אחר זה פטור גם לר' יוחנן ושזה דעת רש"י. ואח"כ העלה כדעת התוס' הנ"ל, שאפי' נחתך קודם בין שיניו חייב.

ושכן מפורש בירושלמי (נזיר פ"ו ה"א) (כ"ה ע"ב) דאיתפלגון ר' יוחנן ור"ל גבי אמ"ה שחלקו בפיו ואכלו, ר' יוחנן עבד פיו כלפנים, ור"ל עבד פיו כלחוץ, וקשה מזה ע"ד רש"י דבשלמא בבבלי אפ"ל שחלקו בפנים היינו בלעו לחצאין וסמוך לבית הבליעה יש כזית שלם, אבל בירושלמי דנקט חלקו "בפיו" אין משמעו בית הבליעה, ושכ"מ במאירי (ק"ג: ע"ה אמ"ה כבר) שכתב וז"ל, הכניסו בפה כאחד וחילקו מבפנים ובלעו לחצאין חייב, ומשמע דעיקר כהתוס'. ודברי הרמב"ם לא מוכיחים כ"כ שחולק על התוס'. עכ"ד החק"ל.

עו"כ שראה בס' מגילת ספר (אות ב') שכתב שהגרש"ז אורבאך זצ"ל בתשובה (בספר בדיקת מזון עמוד 179) העלה דאזלינן בתר ההכנסה לפה, מדקי"ל כרבי יוחנן דחילקו בפנים חייב. עכ"ד.

י"א. ואולם לענ"ד דברי החזו"א ישרים ונכוחים הם, ובדאי לא נעלם מעיני קדשו סוגיא מפורשת. אלא ששני דינים שונים הם. והנה בגמ' (חולין ק"ג ריש ע"ב) בעא מיניה רשב"ל מרבי יוחנן חלקו מבחוץ מהו, א"ל פטור. מבפנים מאי, א"ל חייב. [ופירש"י ז"ל חלקו מבחוץ, לכזית אבר מן החי חלק לשנים קודם שיתננו לתוך פיו, ואכל זה לבדו ואח"כ השני. מהו, מי מצטרפי לחייוביה ככל שאר איסורים דקי"ל דמצטרפי שיעורייהו לחצאין בתוך כדי אכילת פרס, כדאמרי' ביומא (פ' ע"א), או דילמא כיון דחידוש הוא, דהא גידין ועצמות דעלמא לא מיחייב עלייהו והכא מיחייב, ואימא אין לך בו אלא חידושו, וכי אכיל ליה בבת אחת מיחייב, אבל לחצאין לא. מבפנים, לאחר שבא סמוך לבית הבליעה בלעו לחצאין. עכ"ל.] עוד שם, כי אתא רבין אמר חלקו מבחוץ פטור, מבפנים ר"י אמר חייב, ור"ל אמר פטור. ר"י אמר חייב הרי נהנה גרונו בכזית, ור"ל אמר פטור אכילה במעיו בעינן וליכא. (ופרש"י ז"ל אכילה במעיו, כשהוא יורד לתוך מעיו צריך שיהיה בו שיעור אכילה.) אלא לר"ש בן לקיש היכי משכחת לה דמחייב, א"ר כהנא בגרומיתא זעירתא. (ופירש"י ז"ל היכי משכח"ל, בכזית הא א"א ללעוס אכילה לבולעה כולה יחד. בגרומיתא זעירתא, עצם קטן שעל כף הירך שיש בו משהו בשר, וגיד ועצם משלימו לכזית, ואין אדם לועסו אלא בולעו. עכ"ל.

ולפי פשט הסוגיא לא קשה מידי ע"ד החזו"א ע"ה, דכאן מדובר בדין צירוף של כזית מתי נחשב כמו שאכלו בב"א וחייב, ומתי נחשב לשתי אכילות של שני חצאי זית ופטור. ואין זה ענין לנידון דהחזו"א שדיבר בדין בריה שאם ניטל ממנה אפילו כנף וכיוצ"ב בטיל ממנה דין בריה, וכל שכן אם נחתכה, ואין בזה שאלה אם מצטרף או לא, רק אם עדיין בריה חשובה היא ולא בטלה, או איבדה חשיבותה ובטלה ברוב.

והתוס' שם (ד"ה חלקו מבחוץ) דקדקו דמשמע מרש"י, שאם חלקו לשנים ונתן שני החצאים בפיו ובלען בב"א חייב לכו"ע. והקשו ע"ז ממה ששאלו בגמ'. לריש לקיש היכי משכח"ל דמחייב. וכי לא יכול לבלוע כזית בבת אחת, והא אמרי' ביומא (פ' ע"א) דבית הבליעה מחזיק כביצת תרנגולת דגדולה יותר מכרגוגרת שהיא גדולה יותר מכזית כדמוכח בשבת (צ"א ע"א) ובכריתות (י"ד ע"א) אמרו שבית הבליעה אינו מחזיק יותר משני זיתים, (ואכן כביצה הוא ב' זיתים) ועוד דכמו שלר' יוחנן דאזיל בתר אכילת פיו, מיחייב כשחלקם בחוץ והכניסם לפיו בב"א, ה"נ לר"ל דאזיל בתר אכילת מעיו, אפי' אכלן זה אחר זה יתחייב דיש כזית בב"א במעיו, ונראה לפרש דחלקו מבחוץ פטור אפי' אכלו בב"א דבעי' שיהיה מחובר בפיו, ויהיה עליו שם אבר, משום דהכא חדוש הוא כדפירש בקונט' דבעלמא לא מיחייב אגידים ועצמות ואין לך בו אלא חדושו, אבל חלקו בפנים חייב דהדרך הוא שנחלק בפה בשעת לעיסה. ור"ל פוטר אפי' בחלקו בפנים, ולכך דוחק הש"ס אליביה היכי משכח"ל שיתחייב בדרך אכילה, ומשני בגרמיתא זעירתא דאין אדם לועסו אלא בולעו, ומיהו לר"א ודאי חייב חלקו מבחוץ דאפי' אכל זה אחר זה חייב. עכ"ל.

נמצא דלפירש"י ז"ל החיסרון בחלקו מבחוץ, איננו בחלוקה שחילקו את האבר מן החי, אלא החיסרון הוא באכילה, שאכל זה לבדו ואח"כ אבל את החלק השני, וכמבואר להדיא בתחילת לשונו של רש"י ז"ל. ופירש שם, דבכל האיסורים מצטרפים האכילות כל שהוא בכדי אכילת פרס, ואמ"ה שאני דחידוש הוא שחייבה התורה גם על הגיד והעצם של אמ"ה, (משא"כ בכל התורה), וע"כ אינו חייב אלא כשאכלו בב"א.

וזה שהביא לבעלי התוס' לדקדק מרש"י ז"ל, דאם חילקו לשניים בחוץ, ונתן שני החצאים בפיו ואכלם בב"א דחייב לכ"ע. והקשו מה שהקשו ודחו לפירש"י ז"ל, ופירשו הם, דאם חלק האמ"ה בחוץ פטור עליו, אפילו אכל שני החצאים בבת אחת ממש, משום דחידוש הוא באמ"ה שחייבה תורה על גידים ועצמות. אבל חלקן בפנים (תוך פיו) חייב, ופי' התוס', דדרך אכילה בכך. שתוך כדי אכילה נלעס ומתחלק לחלקים. וריש לקיש פוטר אפילו כשחילקו בפנים, וע"כ שאלו היכי משכחת לר"ל דחייב, ושני בגרומיתא שאין לועסים אותו ולא מתחלק לא בחוץ ולא בפנים.

וזאת עלינו לדעת דהחידוש של אמ"ה (שכתבו רש"י והתוס' כאן) הוא שמתחייב על כזית בשר שנתלש מאבר מן החי כגון מהלשון או מהכליות וכדלהלן. או על אבר שהוא כלול מבשר וגיד ועצם, ויש בו כזית מבין כולם, אפילו שהבשר הוא מיעוט חייב, וזה חידושו של אמ"ה.

והדבר מבואר בגמרא שם (ק"ב סע"א), דאמרו: אמר רב אבר מן החי צריך כזית, מ"ט אכילה כתיבה ביה. (ופירש"י ז"ל שם, דאין אכילה פחות מכזית), מתיב רב עמרם אכל אבר מן החי ממנה (מעוף טמא) אינו סופג את הארבעים, ואין שחיטה מטהרתה ואי ס"ד בעינן כזית תיפוק ליה דאכל כזית (ולמה לא סופג הרי אכל כזית טמאה), כדאמר רב נחמן במשהו בשר ופירש"י ז"ל במשהו בשר גידין ועצמות, הכא נמי במשהו בשר גידין ועצמות.

ופירש"י ז"ל במשהו בשר, גידין ועצמות משלימים לכזית, דמשום טומאה לא מיחייב דאין בגידים ועצמות טעם טמא, ומשום אבר מחייב, דלהכי פלגינהו קרא לאבר מן החי ובשר מן החי, דמחייב אאבר אע"ג דאין שיעור בשר, ואבשר אע"פ שאינו אבר. עכ"ל.

הנה מבואר ומפורש דבעינן כזית לאמ"ה, משום דכתיב ביה אכילה, ועוד חידשו דאבר שמצורפים בו בשר גידין ועצמות, אפילו שאין כזית בבשר, מצטרפים שלשתם, ואם יש בהם בכולם כזית, לוקה. וזה בודאי חידוש בדין אמ"ה, ושם מפורש דבשאר איסורים כגון בטמאים, אינו לוקה אא"כ יש כזית בשר.

וזה הוא החידוש שהזכירו רש"י ותוס' שם, ושעל כן אם נתחלק האבר אינו לוקה עליו, דאין לך בו אלא חידושו, ונחלקו בזה ר"י ור"ל, לר"י לא נפטר ממלקות אלא אם התחלק מבחוץ, ולר"ל אפי' נתחלק תוך הפה פטור, ולריש לקיש אינו חייב אלא בגרומיתא זעירתא ופירש"י ז"ל שיש בו משהו בשר, וגיד ועצם משלימו לכזית ואין אדם לועסו אלא בולעו. עכ"ל.

י"ב. והרמב"ם ז"ל בהלכות מאכלות אסורות (פ"ה ה"א) כתב, מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה, לא תאכל הנפש עם הבשר, לאסור אבר שנחתך מן החי וכו', איסור אמ"ה נוהג בבהמה חיה ועוף, בטהורים ולא בטמאים. ובהלכה ב', כתב, אחד אבר שיש בו בשר וגידים ועצמות כגון היד והרגל, ואחד אבר שאין בו עצם כגון הלשון וכו', אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו (כמו חצי לשון או חצי לב וכדו'. הכותב), הרי זה אסור משום אמ"ה. והאבר שיש בו עצם אינו חייב עליו משום אמ"ה עד שיפרוש כברייתו, בשר וגידים ועצמות, אבל אם פירש מן החי, הבשר בלבד, חייב עליו משום טריפה כמו שביארנו, לא משום אמ"ה.

עו"כ בהלכה ג': האוכל מאבר מן החי כזית לוקה, ואפילו אכל אבר שלם, אם יש בו כזית חייב, פחות מכזית פטור. חתך מן האבר כברייתו בשר גידים ועצמות, כזית, ואכלו לוקה, אע"פ שאין בו בשר אלא כל שהוא. אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי, והפריש הבשר מן הגידים ומן העצמות אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו, ואין העצמות והגידין מצטרפים בו לכזית ששנה ברייתו.

ובהלכה ד' שם, כתב, חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט, אם יש במה שאכל, כזית בשר חייב, ואם לאו פטור. לקח כזית מן האבר כברייתו בשר גידים ועצמות, ואכלו אע"פ שנחלק בפיו בפנים קודם שיבלענו חייב. עכ"ל הרמב"ם ז"ל.

והעולה הוא דבעינן כזית באמ"ה כדי שיתחייב, אבל פחות מכזית, אפילו שהוא אבר שלם בבשר וגיד ועצם פטור. ועוד פסק כדרב נחמן הנ"ל, דחתיכה שיש בה כזית אעפ"י שהבשר שבה הוא מועט, ורק ע"י הגידים והעצמות הוא דיש בו כזית חייב.

וכ"פ כר' יוחנן (בדף ק"ג ע"ב) הנז', דאם התחלק בחוץ פטור, דהיינו שנפרד הבשר מן העצם והגיד, בחוץ ואח"כ אכלם פטור, עד שיאכל כזית בשר. כלומר דבזה שנפרד הבשר מהגידים והעצמות, שוב לא מצטרפים לכזית, ולא לוקה עד שיהיה כזית בבשר לבדו, דזה שהגידים והעצמות מצטרפים עם הבשר לכזית, הוא רק בכדרך ברייתן ולא אחר שנתחלקו. אבל אם נתן הכזית (מבשר גידים ועצמות) תוך פיו, אע"פ שנחלק בפיו, קודם שבלעו חייב עליו משום אמ"ה.

נמצא דדין אמ"ה בכזית ככל איסורי תורה, וכשיש כזית בשר האוכלו חייב בין שנתחלק לחתיכות בחוץ ובין נתחלק בפנים, (אדרבא יש בזה חומרא מיוחדת לדעת הרוגוצ'ובי בצפנת פענח ע"ה דאפילו אכלו מעט מעט, ביותר מכדי אכילת פרס חייב, והוא חידוש גדול ולמד כן מלשון הרמב"ם פ"ה ה"ד, שכתב, חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט, אם יש במה שאכל כזית בשר חייב. ויש מקום לדון אך צריך לעיין בדב"ק בפנים). כל שאכל כזית חייב כמו כל האיסורים.

וחידושו של אמ"ה הוא בחתיכה שיש בה פחות מכזית בשר והגידין והעצמות שבה משלימים אותה לכזית, דחייב עליה, ובזה הוא שאמר נתחלק בחוץ פטור, שהחידוש הזה הוא בחתיכה טבעית שהבשר והגידים והעצמות הם גדלו יחד ומחוברים כאחד, בזה חידשה התורה שגם הגידים והעצמות מצטרפים לכזית, ובזה אמרו אין לך בו אלא חידושו, דהיינו כמו שאסרתו התורה, אבל אם הפריד בין הבשר לבין הגידים והעצמות, תו לא מצטרפי אהדדי, ואינו חייב עד שיהיה כזית בשר.

ויש מקום לבאר ענין זה, דבאמ"ה כתיב אכילה, ושע"כ בעינן כזית כשאר האיסורים, אלא שיש בו חידוש שגו"ע מצטרפים לכזית, והחידוש הזה מותנה בכך שאותם גידים ועצמות הם מחוברים כדרך ברייתן עם המעט בשר, אבל אחר שנפרדו זמ"ז, חזר דינם כשאר איסורים ולא לוקה רק אם יש בו כזית בשר לבדו. דאחר שנפרדו בטל מהם החידוש הזה והגו"ע לא מצטרפים עוד לשיעור כזית, ולרבי יוחנן דין זה הוא רק בנתחלק בחוץ, אבל אם נתן החתיכה כמות שהיא בפיו, ונתחלק ע"י הלעיסה קודם הבליעה חייב, שזה דרך אכילה.

י"ג. ולענ"ד אין לנו ללמוד מזה לדין בריה, שדין בריה שאינה בטלה היא גזרת חז"ל, ואין זה תלוי באכילה, דהא לא בעי' כזית אלא אפילו קטנה ביותר אם אכלה כולה לוקה עליה, וגזרו חז"ל שכל זמן שהיא שלמה לא מתבטלת, אבל נמוחה או נחתך ממנה כל שהוא, איבדה חשיבותה ומתבטלת. ורבינו בעל החזו"א זיע"א חדית לן דאפילו נחתכה בתוך הפה היא בטלה, ושפת אמת בפיהו ע"ה, דדין בריה לא בעי' כזית, דלא כתיב בה אכילה, אלא יש דין שלא בטלה מפני חשיבותה, וכשבטלה חשיבותה אפי' תוך הפה, היא בטלה, ובשעת הבליעה כבר נתבטלה ואין איסור, ולא שייך בזה טענת התוס' דדרך אכילה הוא שמתחלק, דזה שייך באמ"ה שבעינן כזית דאכילה כתיבה ביה, בזה אמרו שאפי' נפרד בפה לא נשתנה דינו, שעדיין יש ע"ז שם אכילה, משום שכך דרך אכילה כמ"ש התוספות הנ"ל. אבל בריה לא תלויה בכזית, ולא איכפת לן אם דרכו או אין דרכו בכך שכל ענינה בחשיבותה, וחשיבותה היא בשלמותה, ומשנחתכה וכדו' בטלה חשיבותה ודינה ככל האיסורים, והואיל וטעמה פגום גם מאוס בטלה ברוב, ואין בזה חשש. עוד יש להוסיף שלא רק לענין ביטול אמרינן כן, אלא גם לדין מלקות על בריה יש לומר כן שאם נחתך תוך הפה לא לקי, ולא שייך לומר שאם נחתכה בפה לא בטל ממנה דין בריה כי דרך אכילה הוא, שבבריה לא כתיב אכילה, אלא כל חיובה הוא כשהיא שלמה דוקא, וגם גזירת חז"ל דלא בטלה הוא רק בעודה שלמה לגמרי, וע"כ גם בנחתכה בפה קודם שבלעה י"ל דבטלה חשיבותה ובטלה ברוב ההיתר. וכן נמי אין בה מלקות בכה"ג. ובענין מלקות עדיין צ"ע.

ויש להוסיף דכזית מאבר מן החי, ואפי' מיעוטו בשר והגו"ע משלימים אותו לכזית, לוקה מן התורה, וכלשון הגמ' (ק"ב סע"א) וכן לשון הרמב"ם בהמ"א (פ"ה ה"ג) האוכל מאבר מן החי כזית לוקה. וכו', חתך מן האבר כברייתו בשר וגידים ועצמות כזית ואכלו לוקה, אע"פ שאין בו בשר אלא כל שהוא. אבל אם הפריד וכו', עכ"ל. הרי מבואר בלא שום ספק שמדובר באיסור תורה דלקי עליה. וי"ל דרך באיסור תורה הוא דמצטרפי, ואין לנו ללמוד מזה לענין ביטול של בריה, שכולו דרבנן בלבד. דאפשר שבביטול שהוא דרבנן יודה ר' יוחנן דאפילו נתחלק בפה בטלה חשיבות הבריה ומתבטלת ברוב, ואפילו תימא שיש ספק בזה הוי ספק בדרבנן. ולפי זה י"ל שלענין מלקות דבריה אפילו נחלק בפה לוקה, אבל לענין ביטול שהוא דרבנן, כל שנחתך קודם הבליעה בטל חשיבותו, ובטל ברוב.

והנה דין בריה כולל גם אמ"ה וכמ"ש בש"ע (סימן ק' ס"א) וז"ל, בריה דהיינו כגון נמלה או עוף טמא, וגיד הנשה, ואבר מן החי, וכו', אפילו באלף לא בטלה. וכו'. עכ"ל. וכתב הש"ך שם (סק"א) דגיד הנשה ואמ"ה הוה ביה חיותא , הרשב"א והר"ן פג"ה.

והפ"ת (סק"ב) כתב בשם פני אריה, דלא חשיב אמ"ה בריה אלא כשיש בו כזית מהבשר וגידים ועצמות, אבל אמ"ה שהוא פחות מכזית שנתערב, בטל כשאר יבש ביבש, ע"ש. עו"כ שהפמ"ג דעתו אינו כן. והוסיף שבספר לבושי שרד (סימן כ"ו) כתב שהיה עובדא בשוחט. אחד שחתך רגלי העופות בטבת ושבט, ולרוב המהירות ורבוי השחוטים, לקח גם רגל א' מאווז חי, שהיתה מעורבת בין השחוטות, והיו יותר מששים כשרות, והשוחט השליך רגל א' וחשב שהשאר בטל בשישים, שאין זו חה"ל שצריך עוד תיקון השיער, ובאמת אמ"ה לא בטל שדין בריה יש לו, והורה (הלבו"ש) דאם ברור לו שבשום פעם שבישל לא היה ס' נגד הרגל, הכלים אסורים. אבל אם מסופק שאולי היה עכ"פ בבשול אחד, ששים, אזי מותרים הכלים, ע"ש באורך בביאור הטעם. ע"כ. [וצ"ע בפנים].

ואנו רואים שהגם שיש דין בריה באמ"ה ולא בטיל, עכ"פ בעינן שיהיה בו כזית, והטעם כדאמר רב שם, דאכילה כתיב ביה. והדרינן למה שכתבתי דרק בזה שייך לומר בנחלק בפה שהוא דרך אכילה, אבל נמלה וכדו', אין בה דין אכילה, רק התורה חייבה מלקות למי שאוכלה שלֵמה אפילו שהיא בגודל של חרדל. וע"כ י"ל דכל שנחלק בטלה חשיבותו, ומתבטל, אפי' שנחלק תוך הפה. דלא שייך לומר דכן דרך האכילה, מאחר ולא כתוב בה אכילה.

והנה במטה יהונתן שם, כתב, יש לדקדק דהא לא מיקרי בריה אלא היכא דליכא שיעור באכילתו, כגון נמלה וכיוצ"ב דלוקה עליה בין גדולה ובין קטנה, משא"כ שאר איסורים שיש שיעור באכילתן לא מיקרי בריה, וכיון דקי"ל כרב דאמ"ה צריך כזית, וכמ"ש הרמב"ם בהמ"א פ"ה, א"כ אמ"ה אמאי איקרי בריה, וכתב דצ"ל כיון שאין שיעור לבשר אע"ג דצריך שיעור לאבר מ"מ מיקרי בריה, וליכא שיעור באכילתו קרינן ביה, אמנם לפי מ"ש הרמב"ם (בפ"ד ה"ג מהמ"א) האוכל עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום אוכל נבלה, ואם אכלו אחר שמת עד שיהיה בו כזית, אע"פ שאין בבשרו כזית, הואיל וכולן כזית חייב עליו, וא"כ מוכח מהרמב"ם דאף שבבשר א"צ כזית, מ"מ כיון שבכולו בעי כזית לא מיקרי בריה, דהרי נבלה לא הוי בריה ואפי' היא שלמה צריך שיעור, וא"כ אמ"ה לא מיקרי בריה, כיון שצריך שיעור לאכילתו. ובהגה ע"ד מט"י שם כתבו, שכאן לא תירץ, אך בכו"פ תירץ (בסק"ג) דבאמת לדעת הרמב"ם ז"ל גם נבלה שלמה הוי בריה כיון דסגי בכזית בין הכל, אך המחבר פסק דלא כוותיה, משום דדברי הרמב"ם צ"ע, שהוא נגד סוגיא דגמ' לפי פירש"י והתוס' ע"כ. והג"ר שלמה כהן מו"צ ווילנא, תמה עליו דהא י"ל דהרמב"ם ז"ל דבעי' שאם יחלק שמו עליו וכמ"ש הטור והב"י בשם הרא"ש ועוד, ונבלת עוף טהור אם יחלק עדיין שמו עליו, ולכן הוי בריה, ע"כ.

והנה דין אוכל עוף טהור הוא בחולין (ק"ב ע"א) ורש"י שם פירש דאכלו חי חייב משום אמ"ה, וע"ש במ"מ.

ובש"ע יו"ד (סימן ס"ב – ס"א) בדיני אבר מן החי, כתב שאמ"ה אסור בבהמה בחיה ובעוף, וברמב"ם כתוב, שנוהג בטהורים ולא בטמאים, והש"ך (סק"ג) עמד על זה שמרן ז"ל השמיט את זה, דאזיל לטעמיה שהקשה בב"י על הטור שכתב בטהורים ולא בטמאים, למה כתב דין זה דאין נ"מ לדידן דסו"ס אסירי. אבל הב"ח כתב דנ"מ היכא דאסור משום אבמ"ה הוי בריה ולא בטיל כדלקמן (סי' ק') ודבריו נכונים בזה.

[וחידושי רעק"א כתב על זה, ועיין בת' ב"ה (סי' קל"ז) ועיין בתפל"מ לקמן (רס"י ק'). עכ"ל.] וצריך לי עיון בספרים הנ"ל ולע"ע אינם תח"י.

והנה אעפ"י שנוהג דין בריה גם באמ"ה וכנ"ל, מ"מ כשנחלק מבחוץ דפטור אינו מדין בריה שנחתכה, אלא זה דין מיוחד באמ"ה, שאם אין כזית בשר והגו"ע משלימים לכזית, אין בזה חיוב מלקות אלא כשהבשר מחובר עם הגו"ע כדרך ברייתן. אבל אם נתפרקו אין לזה דין אבר, ואין בבשר כזית, וא"כ אין כאן לא אבר מן החי, ולא בשר מן החי. תדע שאם יש כזית מן הבשר של החי, אפילו שנחתך לחתיכות דקות מבחוץ ואח"כ אכלו לוקה משום בשר מן החי, והיינו בבשר של אבר שאין בו עצמות כגון לב וכבד וכיו"ב. (אבל אם הפריש הבשר מאבר שיש בו גו"ע אם יש בבשר כזית לוקה משום טרפה ולא משום אמ"ה ע"ש ברמב"ם).

ועוד דדין זה הוא בדאורייתא דאין לוקה על אמ"ה אא"כ יש בו כזית, וחידשה תורה דחייבים על אבר שיש בו כזית מבשר וגו"ע, אבל אם נפרדו זה מזה לא לוקה, וכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהמ"א סוף ה"ג) וז"ל אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי, והפריש הבשר מן הגידים ומן העצמות, אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו, ואין העצמות והגידים מצטרפים בו לכזית, מאחר ששנה ברייתו. עכ"ל. ובזה הוא דאמרו שאם נחלק תוך פיו קודם שיבלענו חייב, שזה דרך ברייתו והפירוק בא דרך אכילתו.

וכבר כתבתי לעיל, דרק באמ"ה דכתיב ביה אכילה, והצריכו בו כזית, שהוא שיעור אכילה, בזה אמרי' שכל שהכניס האבר שיש בו כזית מבין הבשר והגו"ע, חייב שיש כזית דרך ברייתו, בזה הוא דאמרו לא חשיב שנשתנה מברייתו ע"י הלעיסה, שהתורה אסרתו באכילה וזה הדרך של האכילה.

אבל נמלה וזבוב וכל כיוצ"ב, שלא נאמר בהם אכילה, ואין בהם דין כזית, רק התורה אסרתם כמו שהם גם כשהם קטנים ביותר, וחז"ל החשיבום וקבעו שאינם בטלים כל זמן שהם שלמים, וע"כ אפי' להתוס' דבפה זה דרך אכילה, י"ל דהם בטלים באוכלים אחרים הנמצאים עמהם.

י"ד. וכעת ראיתי בשו"ת חק"ל (חיו"ד א' סימן מ"ג) שהביא דברי הרב משאת משה שעלה נסתפק בח"ג חיו"ד (סי' ג') באכל פרי שיש בו תולעת שלעסו בפה ואכלו, אי לקי עליו כדין בריה, כיון שבא שלם לתוך פיו, או דילמא עיקר המלקות על הבליעה, ובאותה שעה כבר נתרסקה הבריה בלעיסה. ומכלל הראיות הביא מהגמ' חולין (ק"ג ע"ב) חלקו לו בפנים ר"י אומר חייב הרי נהנה גרונו בכזית. ור"ל אמר פטור אכילה במעיו בעינן וליכא. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהמ"א (פ"ה ה"ד). אלמא ש"מ דלעיסה לא חשיב אכילה, דאל"כ מאי קא מיבעיא הא כיון דלעסו אע"ג דבלעו בשתים עלה לו דהרי נהנה פיו בכזית. ולמה אמר ר"י דחייב אהנאת גרונו, תיפו"ל דפיו נהנה אלא ע"כ דליתא, ושוב דחה הרב ראיה זו, לדעת התוס' דבחלקו מבפנים, לאו בחלקו לשנים שלא יבלענו כאחת, אלא בחלק הבשר מעל העצם שיבטל ממנה שם בריה, וקי"ל דחייב, אלמא חלקו מבפנים בדרך לעיסה לא יאכילנו מכף האיסור, (אולי צ"ל, לא יצילנו) ה"נ לדאתאן עלה וכו'. את"ד.

ומיהו לענ"ד נ"ל גם להתוס' כל החלוקה היא שמפריד הבשר מגו"ע, ותו לא הוי כברייתו, ואין בו דין אמ"ה אלא בכזית בשר לבד, וקמ"ל דבזה שהכניסו תוך פיו כברייתו, חייב עליו וכבר הצטרפו הגו"ע אל הבשר ויש בהם ביחד כזית, וחייבים. ולע"ד זה דין מיוחד בדין אבר מן החי, שבזה מצטרפי' הגו"ע לבשר לשיעור כזית. אבל כשיש כזית בשר מאבר שאין בו עצם כמו מהלשון, אפי' חתכו לחתיכות קטנות ואכלו מעט מעט מצטרף וחייב, ואין לנו מזה לימוד לדין בריה וכמו שביארתי לעיל, והרי גם כזית בשר מאמ"ה יש לה דין בריה, וגם אם חתכה בחוץ נשאר בה דין בריה, וכל הדיון הוא לענין מלקות, ואינו מלמד על דין בריה של נמלה וכיו"ב.

והרב חק"ל כתב שהמשאת משה תולה דין בריה במחלוקת רש"י ותוס', דלרש"י פטור ולתוס' חייב. ומפרש שהמשאת משה למד ממ"ש רש"י וז"ל לאחר שבא סמוך לבית בליעתו בלעו לחצאין, שמזה נראה שאם חלקו קודם שבא סמוך לבית בליעתו גם לר"י פטור, שר"י אמר שנהנה גרונו, ש"מ שצריך שכל הכזית יהיה סמוך לבית הבליעה, ואז הוא חייב, ומינה לדין בריה, כל שנתרסקה קודם שהגיעה לחיך שהוא סמוך לבית הבליעה פטור.

משא"כ להתוס' בחלקו בפנים היינו בפיו, דלר"י חייב כיון שדרך הוא שנחלק בפיו בעת הלעיסה, ומינה שבריה שנתרסקה בפיו חייב.

ומדברי הרב (משאת משה) יש לדייק דהרמב"ם שם נוטה לפירש"י, וע"כ דקדק הרמב"ם וכתב, אעפ"י שנחלק בפיו בפנים קודם שיבלענו חייב, נראה שאינו מחייב אלא בהיותו שלם סמוך לבית הבליעה, ומשמע דאם נחלק בשינים קודם שהגיע לחיך פטור, והרי תולע הפרי מתרסק מיד בהניח הפרי בפה.

עוד כתב החק"ל דעיקר הראיה לחייב ממ"ש בירושלמי (נזיר פ"ג מינין ה"א) חלקו לאמ"ה בפיו ר"י אומר חייב דעביד פיו כלפנים, ור"ל פטור דעביד פיו כלחוץ, ואמרי עלה, נמלה שחלקה בפיו ואכלה, בפלוג' דר"י ור"ל. וקשה מזה על פירש"י ז"ל, דבשלמא בתלמוד בבלי פירש"י שחילקו בפנים היינו סמוך לבית הבליעה, דבזה הוא דמחייב ר"י דבולע כזית שלם, ודייקי דר"י אמר הרי נהנה גרונו, אבל בירושלמי אין במשמע פיו כלל (סמוך) לבית הבליעה. עו"כ בזוה"ל: ועוד מדתלו בנמלה שחלקה בפיו ואכלה בפלוג' דר"י ור"ל, והרי בדין בריה גם רש"י מודה דכשחלקה לשנים קודם שהגיע סמוך לבית הבליעה אפי' ששני החצאין סמוך לבית הבליעה פטור, דגבי אבר ס"ל לרש"י הגם שחלקם בחוץ, אם אכלם בב"א חייב, וזה לא יתכן בדין בריה. וא"כ איך אמרו בנמלה שנחלקה בפיו דלר"י חייב, א"ו עיקר הפי' כדברי התוס'. ודברי הרמב"ם לא מוכרח כולי האי דפליג על התוס'. וצ"ע גם להתוס' איך לא דחו פירושו (דרש"י) מהירושלמי הזה, וי"ל דס"ל דכיון דשינה הש"ס בבלי נקוט חלקו מבפנים, וגם שאמרו (בבבלי) הרי נהנה גרונו. ובירושל' נקטי חלקו בפיו, ש"מ דש"ס בבלי ס"ל דלא נחלקו כי אם לבלעו לחצאין, ואה"נ דלש"ס בבלי, נמלה שחלקה בפיו גם לר"י פטור. ואינו מספיק לדחות הירושלמי כל שאפשר להשוותם דלא פליגי. כי ע"כ נ"ל עיקר מהך ירושלמי כדברי התוס', ומינה נתבאר דעיקר ספק הרב (משאת משה) היינו מאי דפליגי ר"י ור"ל בנמלה שחלקה בפיו לר"י חייב וידוע דקי"ל כר"י. עכ"ל.

והנה ממה שאמרו בירושלמי הנז' דר"י ור"ל פליגי גם בנמלה, משמע דלא כמו שכתבתי למעלה לחלק בין אמ"ה ובין בריה כנמלה וכיו"ב, וזה בודאי דלא כמו שכתב החזו"א ע"ה, ואולי י"ל דגם בירושלמי ל"פ אלא לענין מלקות, אבל הדין דבריה, לא בטלה שהוא דרבנן, וגם שאינו תלוי רק בענין מלקות אלא עיקרו משום חשיבות, אפשר שגם להירושלמי כו"ע יודו דבריה שנחתכה בפה בטלה ככל האיסורים, משום דאיבדה חשיבותה.

ועוד דלפי שיטת רש"י, בע"כ צ"ל דהבבלי חולק בזה על הירושלמי, וכמו שדקדק רבינו בעל החק"ל ע"ה. וכן צ"ל גם לשיטת הרמב"ם ז"ל.

ועיינתי בירושלמי שם וראיתי בדברי שירי קרבן (שבסוף המסכת) ד"ה מה פליגין כשחלקו בפיו, והביא דברי התוס' (דחולין ק"ג ע"ב) שהשיגו על פירש"י ז"ל, הנ"ל: וכתב, ואני תמה על פירש"י הרי בסוגיין (ירושלמי) מפורש כפי' התוס', דלפירש"י קשה למה קאמר חלקו בפיו פליגי, הו"ל נתן שניהם בפיו בב"א פליגי, ועוד מדפריך א"כ אפילו חלקו בחוץ, ש"מ אם הניח שני החלקים בפיו בב"א, אפי' לר' יוחנן פטור וכמ"ש בקונטרס, ומ"ש התוס' דלכך פטור דבעינן שיהא עליו שם אבר וכו', א"נ כן מסוגיין, אלא הטעם דלאו דרך אכילה הוא, תדע שאין הטעם משום חידוש כדפירש"י, דהא מסיק (בירושלמי) דגם בנמלה ובערלה ומצה פליגי, גם עיקר פירושו תמיה שכתב או דילמא כיון דחידוש הוא וכו' (ע"ש שרוצה לומר שכיון שחידוש הוא אדרבא יש להחמיר בו בכל החומרות שיש באיסורים אחרים וי"ל באמ"ה שמצטרפין ככל איסורי תורה. וכו'.) והמעיין יראה שכונתו שם לומר דמסוגיית הירושלמי לא משמע לא כרש"י ולא כתוס', ובע"כ שיסברו שהבבלי פליג בזה אירושלמי, ולפי"ז אין לנו להקשות מהירושלמי על ההלכה העולה מהתוס' ומרש"י ומרמב"ם ז"ל, דהם אזלי כשיטת הבבלי.

ט"ו. ושו"ר באור שמח על הרמב"ם בהמ"א פ"ה ה"ג, ד"ה אבל אם הפריש האבר וכו', והפריד הבשר וכו'. שכתב דהרמב"ם ז"ל למד זה מהירושלמי נזיר (פ"ו ה"א) דאמר הואיל ונבטל מטומאתו נבטל מאיסורו, ובכה"ג שנפרד הבשר אינו מטמא הבשר, אולם מלשון רבינו מוכח דאם יש בו כזית בשר חייב משום אבר מן החי, ולא משום בשר החי, (ר"ל שלא משום טרפה אלא איסור אמ"ה) שלשונו, אינו לוקה עד שיאכל כזית מהבשר לבדו, מוכח דאע"ג דלא חשיב אמ"ה לענין טומאה, בכל זאת כזית מהבשר מחייבו משום אבר, דוגמא שפסק רבינו דהלשון והטחול והביצים וכיו"ב בכולם חייב משום אמ"ה (הכונה על כזית מהם) אע"ג דפסק בהל' שאר אבות הטומאות, דלא מטמאין, והכא נמי כיון שפירש כברייתו, אע"ג שאינו מטמא עכשיו, בכל זה לקי משום אמ"ה, רק דאין גו"ע מצטרפין, (אחרי שהופרשו בחוץ) ודו'ק.

עו"כ, ובאמת נראה דכונת הירושלמי בשאין כזית באבר מן החי, דכולו פחות מכזית, ובכל זאת חייב משום בריה, ופליג על הך דרב (חולין ק"ב סע"א) דאכילה כתיבא בה, דהכי נמי מחייב בענבה לנזיר, אע"ג דלית בו כזית משום דבריה הוי, וצ"ע ליישב שם הסוגיא, ובחידושי הארכתי ועדיין הוא ענין מעומעם. אך פשט הירושלמי משמע דבאין בו כזית מיירי, ולכך חלקו פטור דשוב אינו בריה ולית ביה שיעורא, ולמד רבינו לשיטת הש"ס דילן דאין מצטרפין גו"ע ודוק'. ומה שכתב רבינו בהלכה ד' חלקו לאבר זה וכו' ולקח כזית וכו', הוא מש"ס דילן, ודלא כהלח"מ. יע"ש. עכ"ל האור שמח.

וגם אני הקטן כיונתי לדברות קדשו, שכתבתי שאם אכל כזית מהבשר אפי' נפרד מבחוץ לוקה, והוא כמפורש להדיא בדברי הרמב"ם, וכמ"ש האו"ש בפתיחת דבריו, וגם שאין הבדל בין זה ובין כזית בשר מהלב, או מהלשון וכיוצ"ב. והוא ז"ל חידש עוד, דבירושלמי משמע דאפילו שאין כזית באבר, כל שהוא כברייתו בשר וגידין ועצמות, חייב עליו אפי' אין בו כזית. וזה בודאי היפך מ"ש הרמב"ם ז"ל בריש הלכה ג', וז"ל, אכל אבר שלם אם יש בו כזית חייב פחות מכזית פטור. והיא מימרא דרב בחולין (ק"ב סוף ע"א) ובזה פירש האור שח ע"ה דין הענבה שחייב בנזיר להירושלמי שבריה היא, וחייב עליה גם כשאין בה כזית, וגם האבר מן החי בריה הוי, וחייב גם בפחות מכזית. וחזר וכתב: אך פשט הירושלמי משמע דבאין בו כזית מיירי.

ולפי"ז יובן מה שהשוו בירושלמי דין נמלה וענבה ומצה, לאמ"ה, ושבכולם חולקים ר"י ורשב"ל.

וממילא עולה ברור לדברי האו"ש, דלסוגיית הבבלי, דאזלא כרב דאם אין בו כזית פטור, דאכילה כתיבא ביה, וחידושו הוא, שגם גו"ע מצטרפים עם הבשר לכזית, ומ"מ אם אין כזית בין כולם פטור דאכילה כתיב ביה וליכא.

ממילא אין ללמוד דין בריה מדין אמ"ה, דלא קרב זה אל זה, דבריה לא כתיב בה אכילה, וא"צ כזית לכו"ע, וכל חומרתה בשלמותה, שרק בזה הוא דחייבים עליה, אבל אם יחסר ממנה כל שהוא, בטל ממנה חיובה, ובזה תלו חז"ל את חשיבותה לומר דחשובה היא ואינה מתבטלת. וכיון דאין כתוב בה אכילה, אין שייך לומר בה שזה דרך אכילה, וכל שנחלקה או נחסר ממנה יד או רגל וכיוצ"ב אפילו בפה, בטל ממנה החיוב, וק"ו שבטל חשיבותה ומתבטלת ברוב אם היה עמה אוכל אחר.

וכבר כתבתי לעיל לחלק בין דין בריה לענין מלקות שהוא מדאורייתא ובין דין ביטול שהוא מדרבנן, וי"ל דגם ר' יוחנן מודה בזה שכל שנחתכה אפילו בפה, בטלה ברוב, וגם אם יש ספק בזה הוי ספיקא בדרבנן ולקולא.

ט"ז. ואתמול ביו"ט דשבועות חשבתי עוד לחדש בס"ד, דיש מקום לומר דהא דמחייב ר"י גם בנחתך בפה, וכתבו התוס' משום דהוי דרך אכילה, הנה וגם אם נאמר שהבבלי מסכים לירושלמי דה"ה בנמלה שנחתכה בפת דחייב לר' יוחנן. גם אם נקבל את זה, יש לומר דזה רק לענין מלקות שחייבים על בריה שלמה, ולא לענין ביטול, (ולא רק מפני שזה דאורייתא וזה דרבנן כהנ"ל). אלא י"ל עוד טעם אחר בדבר, דהתורה אסרה הנמלה והזבוב כמו שהיא ובגודל שלה, וחייבה מלקות על אכילתה, ובזה י"ל דאפי' נחתכה בלעיסה קודם הבליעה לוקה עליה, דזהו האיסור שאסרה תורה. אבל בגזרת חז"ל שלא תתבטל אין זה ענין באכילה, שאם אכלה כבר אכלה, אלא מיירי שנתערבה כגון שיש לפנינו סיר של מרק וידעינן שנתערבה בו נמלה, בזה אסרו את הכל משום שאינה בטלה, וי"ל דרק בכה"ג שהיא עומדת שם שלמה הוא דגזרו כן. אבל כשאכלה עם שאר ירקות, הרי בודאי אין מלקות, אפי' לא נחתכה, דמה"ת בטלה ברוב, ואולם חז"ל אמרו דלא בטלה אך לא שייך מלקות ופשוט, וכיון שנחתכה ובטלה חשיבותה, י"ל דבזה לא העמידו דבריהם, ובטלה היא גם מדרבנן, וכמ"ש החזו"א ע"ה.

עוד ראיתי בחקרי לב שם, שהקשה על הרב משאת משה שהסתפק אם לוקה על התולע שבפרי משום בריה וכנ"ל, והרי התולעת שנוצרה בפרי בתלוש הותרה כל עוד לא פירשה, כמבואר בטור יו"ד (סי' פ"ד), והרי אכל פרי עם התולע שבתוכו, ומנא לן דפריש כי היכי דלילקי, וגם אם נולדה בעוד הפרי מחובר, דבזה ס"ל לשמואל בחולין (ס"ז ע"א) קישות שהתליעה באיביה אסור, הרי התוס' שם (ס"ז ע"ב ד"ב דיקא) כתבו בשם ר"ת ורבינו נתנאל וריב"א דאין הלכה כשמואל, ואיך ילקה על הספק במקום שנחלקו גדולי עולם, והביא מהרב משאת משה גופיה (שם סימן ה' דף ז') שעשה ס"ס ביפראקיש (עלי הגפן) כיון שנחלקו בו הראשונים, אי קי"ל כשמואל, ובדוחק י"ל שספקו של הרב הוא אליבא דהפוסקים כשמואל, אך סתם דבריו וקיצר במקום שהיה לו לפרש.

עו"כ, עוד יש לתמוה עליו איך יתכן דלילקי והרי אמרו בזבחים (ע"ח ע"א) דאיסורים מבטלים זא"ז, וע"ש בתוס' (ד"ה הפיגול) כשרוב התר דמבטל לאיסור, וכבר תמהו עליו בזה בספר פרי האדמה בח"א (פ"ג מהל' מאכלות אסורות) ע"ש. עכ"ל.

וכונתו בקושיא השנית, דאיך ילקה על בריה אפי' שהיא שלמה הרי מה"ת היא בטלה ברוב, ורק רבנן הם שאמרו דלא בטלה, ואיך ילקה.

ונמצא דמלבד מ"ש לעיל דהבבלי פליג על הירושלמי לשיטת רש"י ז"ל, והרמב"ם ז"ל, (וכתבתי שהאור שמח שם העלה שגם להתוס' מוכרחים לומר כן). הנה עתה הקשה על דברי הרב משאת משה כמה קושיות, ושכבר השיגו הרב פרי האדמה, וא"כ דברותיו לאסור ולחייב על התולעת אינם אמורים אליבא דהלכתא. וק"ו לענין ביטול שהוא רק מדרבנן דאין לנו להחמיר בזה, ובפרט לאור מה שכתבתי ובארתי לעיל, וע"כ נלע"ד שדברי החזו"א עיקר.

י"ז. והלם ראיתי להגאון שדי חמד מערכת הב'ית (סימן כ') פאת השדה, שדן בדין בריה דלא בטלה אם הוא מן התורה או מדרבנן, ושם (בעמוד 388) כתב: זאת אגיד שראיתי עתה בספר טהרת המים לרב גדול משאלוניקי שכתב במערכה זו (אות ב"ן) בשם הרב עוגת אליהו (סימן כ"ח) דבריה לא בטיל הוא מדאורייתא, ושכתב כן משמא דגמ' ערוכה, ואין מי שחולק בזה, ותמה עליו שסותר דברי עצמו, שבספרו קול אליהו ח"ב חיו"ד (סס"י ב') כתב בפשיטות היפך מזה וציין לעיין בספרו מעט מים (סי' פ"ט) וע"ש מ"ש בזה.

ואחרי זה הביא דברי הרשב"א בתורת הבית הארוך (בית רביעי שער א' דס"ז ע"ב) דבריה דלא בטלה דרבנן הוא ולקולא. וכתב שגם הפר"ח כתב כן בשם הר"ן שאינה בטלה הוא מדרבנן, וכ"כ הרא"ש דמדאורייתא לא שנא חשוב לא שנא לא חשוב חד בתרי בטל, וכיון שהטעם שבריה לא בטלה הוא משום חשיבות, ושכ"כ הרשב"א בתשובה (סי' רע"א) שכל אלו שאינן בטלים בחד בתרי במינו, דרבנן הוא, וכ"ש במ"ש במאה ובמאתים ודבר שבמנין וחה"ל ובריה כולן דרבנן, שמהתורה חד בתרי בטל וכן הבין בדעת הרמב"ם ז"ל (פט"ז מהמ"א), ובתוס' בכמה מקומות, ותמה על מ"ש מהרי"ל (בתשו' סי' ע"ו) דמהתוס' בב"מ (דף ו' ד"ה קפץ) משמע שהוא מהתורה.

עו"כ שהגאון ערך השלחן (יו"ד רס"י ק', ד"ה ודע) כתב דבריה ודבר חשוב דלא בטיל אינו אלא מדרבנן, כמו שהוכיח הרשב"א (סי' תר"ס) דמדאורייתא כל האיסורים בטלים ברוב, וכן בפ' גיד הנשה תנן גיד הנשה שנתערב בין הגידין בזמן וכו', ואם אינו מכירו כולן אסורים. ובגמ' הקשו וליבטיל ברובא, ופרקינן בריה שאני. אלמא מאן דקא מותיב ליבטיל ברובא, לית ליה בריה לא בטלה, ואם איתא לא הו"ל למימר בריה, שאני אלא גיד בריה הוא וכו' עכ"ל. [כנר' דמזה מוכיח דאינו דאורייתא דלא"כ איך סבר המקשה שהיא בטלה]. וכתב השד"ח הא למדת דרבים וכן שלמים מהראשונים נקטי דבריה שלא בטלה דרבנן הוא. וע"ש.

עו"כ שבבואו לעה"ק חברון ת"ו השיג הספר עוגת אליהו ושם השיג ע"ד אביו הרב משאת משה (בחיו"ד סימן ג') והשגתו היא על פי הנחה דהא דבריה לא בטלה אינו אלא דרבנן ומדאורייתא בטלה, וכתב, ולדידי לאו תיובתא היא ע"ד הרב אבא מארי, ומעכ"ת ראה מ"ש הפר"ח (סי' ק') דהא דבריה לא בטלה הוי מדרבנן. והרואה יראה דזה תלוי בפלוגתא דרבוותא, וע"ש בזה.

משמעות דבריו שמׂר אביו הגאון משאת משה ס"ל שהדין שבריה לא בטלה הוא מן התורה, ומישב מה שתמהו עליו בזה, ע"י שהביא דעות דרבוותא דס"ל שהוא מה"ת. (וצ"ע בתחילת דברי השד"ח סוף עמוד 387). וכן מוכח מהשגת השד"ח על דבריו. שכתב וז"ל, ולי ההדיוט תמיה לי אם עיין הרב (עוגת אליהו)בגוף דברי הראשונים שציין הפר"ח, שכתבו מפורש דבריה אינה בטלה מדרבנן הוא, איך תנוח דעת העליון להעלות במחשבה להחליט שהוא מדאורייתא, עפ"י ההוכחה לפי דעתו מסוגיא דגמרא, וגם אם היה מפורש בש"ס, לא היה בכוחנו לדחות דברי הראשונים, רק היינו תמהים על דב"ק, וכ"ש דאחר המחילה מכ"ק אין ראיתו מוכרחת כלל, לא מהש"ס ולא מדברי הרא"ש, וכו', ואין לנו אלא דברי הראשונים ז"ל שכולם פה אחד אמרו שדין בריה דאינה בטלה אינו אלא דרבנן. ע"כ.

מדבריו מוכח שהרב משאת משה ז"ל ס"ל שהדין דבריה לא בטלה הוא דין תורה. ולפי"ז יש מקום לומר דמה שהשוה משאת משה הנ"ל דין בריה לדין אמ"ה, הוא משום שהוא סבור שגם זה הוא מן התורה ודוק.

עו"כ השד"ח שם, וראיתי בטהרת המים (מערכה זו אות ס"ו) שכתב שכל אלו שאינן בטלים (בריה וכו') אינו אלא מדרבנן, ושכן הסכימו הפוסקים, ואח"כ כתב בשם ר' ישעיה ברלין בס' מיני תרגימא (בליקוטים שבסופו), שהם למ"ד דמדאורייתא מבטלין איסור לכתחילה, מדאמרי' בקידושין (דף נ"ו) לא אמרה תורה שלח לתקלה, ומאי תקלה איכא הרי מותר לבטל איסור לכתחילה, הא הצפור המשתלח מתבטל ברוב הציפורים. ומזה הכריח דמ"ד בריה בטלה מה"ת בע"כ סבור דאין מבטלי' איסור לכתחילה ומאן דס"ל דיש ביטול מהתורה, בע"כ ס"ל דבריה לא בטלה מהתורה. והשד"ח כתב דלפי"ז יקשה על הרשב"א ז"ל שבמשמרת הבית כתב דמבטלים איסור לכתחילה, והוא עצמו ס"ל דבריה בטלה מהתורה, וע"כ דחה מסקנת הרב מיני תרגימא, והקושיא מזה שלא אמרה תורה שלח לתקלה, כבר עמדו ע"ז גדולי האחרונים ואמדו בזה כמה סברות, וע"ש בשם הפלתי, ומה שפקפק בדבריו.

עו"כ השד"ח שם (עמוד 389, ד"ה ועל מה) שחכם א' כתב לו על מה שכתב בענין בריה אי בטלה בתתק"ס, שכן מבואר בב"י (סי' ק') בשם הרשב"א דבריה בטלה בתתק"ס, ותמה איך פסק מרן בש"ע סעיף ג', בקדרה של מרק שנפל בה בריה אסורה, ובאה"ג ציין שהוא מהרשב"א בתשובה, והרי בודאי יש תתק"ס, ולמה אסורה, ואפשר י"ל דכיון דהוי תבשיל עבה שא"א לסננו הו"ל כהוכר האיסור, וע"ש שציין להגר"א (סי' ק"ד סק"ו). ע"כ. וצ"ע בזה. ויש מזה חיזוק למה שכתב הערוך השלחן בשם הכו"פ, דבכל תולעת וכיוצ"ב יש ספק שמא הלכה כאותם פוסקים דס"ל דבריה בטלה בתתק"ס, וכמ"ש למעלה.

[וע"ש עוד בדבור שאחרי זה בדין בריה שנולדה בפרי בתלוש שלא היתה אסורה מעיקרא אלא עד שיפרשו אם יש לה דין בריה, וע"ש באורך.]

 

י"ח. ומ"ש הרב קנות דעת בשם הגרשז"א ז"ל שבריה שנחתכה בפה לא בטלה שלא כדעת החזו"א ע"ה, אחר המחילה אינו כן, שהרי הגרש"ז אורבך ע"ה בספרו הבהיר מנחת שלמה ח"ב (סי' ס"א) כתב בענין החשש מתולעים מפני מיעוט המצוי, שלצערנו הוא דבר מצוי וחמור מאד שגם בכה"ג שא"א לבדוק אלא ע"י טורח גדול מאד, שזה ודאי רק מדרבנן, אפ"ה החמירו בזה הפוסקים. ומ"ש הכרו"פ (סי' ק' סק"ד) דלא חשיב כבריה ומהני ליה ביטול מפני שאינו אסור מתחילת ברייתו לפני ששורץ, רבים השיגו עליו כמבואר בפ"ת סק"א ובדר"ת סק"ד. וכן מה שהעלה הגאון שיבת ציון (סי' כ"ח) בדבר שהוא ממש מאוס אפשר דחשיב כאינו מתכוין לענין התולעת וכמתעסק בעלמא, וכדברים האלה כתב בדר"ת (סי' פ"ד אות כ"ח) בשם הגאון בית אפרים, אך כתב שלא הסכימו לזה, וגם האמרי בינה (בהל' בב"ח סי' ב') הביא סברא זו משם גאון אחד, ואין דעתו נוחה מזה.

והוסיף המנח"ש בזוה"ל: ואיך שהוא נראה דבשעה שמכניסן לתוך הפה חשיב כספק עברה מפני שהוא ממש עושה עכשיו (מעשה), וכמ"ש רעק"א ביו"ד (סימן פ"ו ס"ו) דבכה"ג לא נחשב לאין מתכוין, מ"מ על צד רחוק אולי אפשר לדון דבדבר שאפשר ללעוס היטב חזי לאצטרופי דשפיר חשיב כאינו מתכוין, דיתכן שסמוך לבליעתו כבר יתרסק ויתמעך באופן דמהני ליה ביטול ונהפך להיות היתר, ונמצא דבשעה שמכניס הפרי תוך הפה הו"ל כאינו מתכוין כלל לתולעת ויש ספק על להבא דשמא לא יהיה אח"כ שום איסור, וזה אמנם דבודאי תולעת חלילה לסמוך על זה כמובא בדר"ת (סי' ק' אות ב'), מ"מ לגבי החשש דמיעוט המצוי אפשר שיכולים להתחשב עם זה. כי יש מקום לומר דאע"ג דקי"ל כר' יוחנן דחילקו בפנים בתוך הפה עדיין יש על זה דין בריה, מ"מ בדבר שהוא מתועב ומאוס, ולא שייך כלל לומר בו שכך דרך אכילתו, שהרי כל אדם היה שמח אם היה יכול להסירו בקל, לכן אפ"ל דאע"ג שהתורה אסרתו אפי' כשהוא ממש מאוס וגם חשיב בריה, מ"מ אם נתרסק סמוך לבליעתו אפשר דבכה"ג תו לא חשיב בריה וצ"ע. כמובן שזה רק הערה גרידא ולא להלכה. עכ"ל. והנה אם עלה ע"ד של הרב הכותב נר"ו דהחזו"א ע"ה לא ראה לסוגיא דחולין הנ"ל, הנה הגרש"ז אורבך ז"ל הביאה, וכתב שיש לחלק ולומר דבתולעת אם נתרסקה בפה לפני הבליעה, כבר לא חשיבא בריה, ונתן טעם חדש בדבר דכיון שהיא מתועבת ממש, לא שייך לומר בה כלל שכן דרך אכילתו, ובטלה. וע"ל שכתבתי זה מטעמים אחרים, ונצדקו דברי החזו"א ע"ה שדבר ה' היה בפיהו.

עו"כ שם ועתה הגם שלא הייתי רוצה להזדקק לשאלותיכם מחמת מיעוט ידיעתי ונוסף לזה חולשת זכרוני, מ"מ מפני הכבוד הנני משיב הפעם בקצירת האומר כפי סדר האותיות המחכימות, רק ממה שנלענ"ד מסברא לפי קט שכלי.

וע"ש שבאות א' העלה כהמשכנו"י (סי' י"ז) דמיעוט המצוי הוא עשרה אחוז, ויש לחשוש, בברוקולי. ע"ש.

ובאות ג' כתב, נראה דבבישול יש ס"ס, שמא לא היו ואת"ל היו שמא נתמעכו ונתבטלו, אבל ברחיצה א"ל שמא לא היו ואם היו שמא הוסרו ע"י רחיצה דהוא רק ספק אחד, אם הוא בדוק מתולעים או לא, ואם רחיצה לא חשיבא בדיקה הר"ז חשוב כלא נבדק, אך צ"ע לדעת דמה טעם לא נתחשב לדעת אם גם אחר הרחיצה יש עדיין שיעור המצוי, וכמו"כ נראה דיכולים לסמוך תמיד בדברים הנראים מבחוץ יפה אם גם בכאלה יש מיעוט המצוי.

ובאו' ה' נראה שמי שעבר ובישל כסה וכדו' בלי בדיקה שרי באכילה מכוח תרי ספיקי (שמא אין ושמא נתרסק) כנ"ל או' ג'. ושרי גם לאחרים. ע"ש.

והעלה דאפי' נתבשל בשביל ישראלים, כגון מסעדה שמסתמא מקפידים על תולעים הנראים לעין, ומבשלים כי סומכים על איזה רבנים שמותר לבשלם כך, ונעשה עבור אלה שסומכים עליהם, (כלומר שבישלו עבור אלה שסומכים על הרבנים ההם), מותר גם לאחרים לאכול אע"פ שלכתחילה לא היו סומכים ע"ז. וזה בצירוף שהמניעה מבדיקה היא מחמת הטורח הגדול, ולא מפני שרוצים ליהנות משרצים שהם מאוסים מאד אצל כל אדם, ובכה"ג לא חשיב מבטל איסור לכתחילה, ולכן נלענ"ד דשפיר מותר גם לאחרים, ובאות ו' כתב לסמוך על הפר"ח דאחר ו' חדשים ממיתת התולעת נעשה כעפר. (פר"ח בסי' פ"ד סקכ"ג), אע"ג דיש אוסרים בממית אותם בידים.

ובאות ח' כתב בברוקולי שהתולעים מכוסים תוך הפרחים, ואפשר להסיר חלקם ע"י רחיצה ושפשוף במים, למה לא לעשות, אך אם עי"ז יפסיד גם מהפרחים שגם הם נאכלים, צ"ע. ע"כ.

ומכל הפרטים האלה יש חיזוק גדול למה שכתבתי, דיש בזה ספקות וס"ס רבים, ויש מקום לצרפם ולהתיר ע"י בדיקה ורחיצה כראוי, וכנ"ל.

 

י"ט. עו"כ במנח"ש שם (סימן ס"א – ב') בתשובה לרה"ג שמעון שוואב במסעדות ומלונות המגישים כסה כרובית וכרוב תרד ואספרגוס ואין יכולים לבדוק כל עלה בנפרד, רק שורין אותן במי מלח ואומרים שהתולעים עולים למעלה ושופכים המים ורוחצים במים, ותולעים אלו לא נראים לרוב בנ"א רק כנגד נורת חשמל, ומשרד הבריאות דורש שיגישו ירקות אלו, ויש הפס"מ אם לא ישתמשו בהם.

וכתב דמסתבר דע"י ששרו, חשיב ספק דרחוק שיהיה בכל עלה חשש תולעת, ואפילו בספק איסור ממש כתב הפר"ת דגם לסוברים שאין מבטלים איסור לכתחילה הוא מה"ת, מ"מ בספק איסור אפי' רבנן לא גזרו, והובא בשד"ח כללים (מער' א' אות ה'). ומהרש"ם ח"ב (סי' כ"ח) סמך על זה ומתיר לבטל ספק איסור לכתחילה, וכ"ש בזה דאינו רוצה כלל בתולעים דמאיסי, וגם טרח רבות לנקותם, ועוד דכשיש טורח גדול מאד, מבואר באחרונים דחשיב כדיעבד לענין חטים מחומצים לפני פסח שעדיין הוא היתר, וברית אברהם חא"ח (סי' ל"ד או' ג') הסתמך על מ"ש תוי"ט שהסתמך על הרמב"ם (פי"א מתרומות ה"ד) דכשלא מתכוין לבטל את האיסור לא מטריחינן יותר מכדי לכבד כדרכו, אך כ"ז בתרומה ולא בתולעים.

עו"כ ומעתה אע"פ שבריה לא בטיל, מ"מ אפשר דבכה"ג שאינם נראין לעין כלל גם כנגד השמש אע"פ שמסתבר שלגבי דאורייתא ה"ז בריה והאוכלה לוקה, דלא דמי לשרצים שאין נראים אלא ע"י מיקרוסקופ או זכוכית מגדלת, דכאן הם נראים ע"י עין רגילה בלי מכשיר, מ"מ לענין זה דבריה אינה מתבטלת שהוא רק דרבנן משום דחשיב טפי שלוקין עליה אפי' שהיא קטנה מאד ואין לה שיעור, מ"מ בכגון זה שלא נראים לאור יום רגיל לא הפקיעו מהם חז"ל דין ביטול, ומיד אחר שנבדקו כהנ"ל הם בטלים, וכ"ש אחר הבישול שכבר לא רואים אותם לגמרי וא"א לבוררם.

וגם אפשר שכיון שהם עדיין קטנים מאד, חושבני שע"י הרתיחה נמסים הם ותו לא הוו בריה, גם לא מסתבר שראשונים כמלאכים נכשלו בזה, והרי הזכיר כב' ענין ס"ס, דאפשר שלרוב קטנותם עדיין לא שרצו במחובר, ומוסיף, דאפשר שנתרסקו ע"י הלעיסה לפני הבליעה, ואע"ג דקי"ל כרבי יוחנן דנתחלקו בפנים עדיין יש עליהם דין בריה, מ"מ במאוס ומתועב דודאי לא ניחא ליה אפשר דלא שייך כלל הטעם שכך דרך אכילתו. (והנה עוד חילוק על מה שכבר כתבתי לעיל. שמ"ע).

ומלבד כ"ז יש להזכיר ד' הכרו"פ (סי' ק' סק"ד) דשרץ לא חשוב כאסור מתחילת ברייתו, כיון שאיסורו מתחיל רק לאחר ששרץ, ולא חשיב בריה, והשיבת ציון (סי' כ"ח) כתב שאם אין דעתו על התולעת חשיב מתעסק, וכ"כ אמרי בינה דין בב"ח סס"י ד' בשם גאון אחד, ובדרכ"ת (סי' פ"ד או' כ"ח) כתב כן משם בעל בית אפרים, ולא דמי למ"ש אין מתעסק בחלבים מפני שנהנה, דהכא שאני שההנאה מהפרי לא מהתולעת, ואע"ג דהוי כספק פסי"ר לשעבר דלא חשיב אינו מתכוין, כמ"ש רעק"א ביו"ד סי' פ"ז ס"ו, מ"מ נראה שאם הבירור אינו יכול להיות רק ע"י טורח גדול מאד חשיב כדיעבד, ושפיר חשיב בנ"ד כנעשה אח"כ בשעת אכילה ע"י מתעסק וכאינו מתכוין דמותר, שגם גרירת מטה וכדו' יכולים לדעת מראש ע"י מומחה גדול, ואפ"ה מותר, וכיון דשרי לבעל המסעדה ה"ה דשרי גם לאחרים.

ושוב אני מדגיש שזה רק להעיר, וע"כ לא הקפדתי לכתוב כראוי ויותר מדוייק ומסודר. עכד"ק.

 

כ. ובערוך השלחן שם כתב עוד, שהגאון משכנות יעקב (בסימן ל"א) אחר שכתב שיש לסמוך על כל הני רבוותא הנז', כתב עוד היתר, וז"ל דהנה בגמרא מדמה בריה לחתיכה הראויה להתכבד, ועביד בינייהו צריכותא והטעם הוא מפני החשיבות, ודבר חשוב לא בטל. וא"כ נראה דהיינו דוקא אם הבריה או החתיכה הראויה להתכבד עומדת בעינה וניכרת, רק שאין ידוע איזו האסורה שחשיבותן עליהן, אבל אם מעוצם קטנותן נאבד ממשן, והוא דבר המתערב ממש ונדבק בפת, או שנתערב בתבשיל וא"א להפרידן כלל, כמו המילבי'ן הקטנים ולא יהיה לעולם בעין בפני עצמו, רק תמיד בתערובת לא נודע מקומם איה, לא נאמר עליו בריה שאני, כיון שאין לו מקום בפ"ע שיהא חשיבותו עליו וכו'. עכ"ל.

וכתב הערוה"ש דיש מקום למערער לערער ע"ז, דעכ"פ התורה חייבה עליו מלקות, וכדאיתא בש"ס אכל נמלה לוקה חמש, וכפי שנתבאר, הטעם שהחמירו חכמים בביטולן הוא משום שיש בהם מלקות, וא"כ כל זמן שלוקין עליהן כשהן בפ"ע אינן בטלין בתערובתן. עכ"ד.

ואילולי דב"ק היה מקום לומר דנכון שיש בהם מלקות, ועכ"ז לא אמרו שאינם בטלים אלא מפני חשיבותן וכמו חה"ל, דכזית נבלה ג"כ יש בו מלקות ואפ"ה בטל כמו כל האיסורים, ורק כשהיא חה"ל דחשיבא אז דינה שאינה בטלה, נמצא דלא המלקות הוא שגורם שלא יתבטל, אלא החשיבות גורמת. ובריה חשובה כשהיא בריה שלמה, ודעת משכנו"י דכשאינה עומדת בפ"ע בטלה חשיבותה, וע"כ אע"פ שיש בה מלקות בטלה כשאר איסורים. וצ"ע.

עו"כ בערוה"ש שם, שיש היתר אחר לכל הדעות, דהב"י (סס"י ק"ד) כתב דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם כנמלים וזבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם למאיסותן, אפילו נתערבו בבישול ונמחה גופן לתוכו, אם ההיתר רבה עליהן מותר. עכ"ל. והדברים ק"ו אם במין בשאינו מינו, דלרוב הפוסקים טעם כעיקר דאורייתא, באלה א"צ ששים, כ"ש בביטול בריה דזה רק מדרבנן, דפשיטא שלא גזרו על דברים המאוסים כנמלים וכו'. והן אמת דבאכילה בפ"ע חייב מלקות, מ"מ א"א לומר שחכמים גזרו עליהם שלא יתבטלו כלל. [ואחר המח"ר יש מקום להשיב, ודי בזה.]

עו"כ שם, ועוד דטעם זה דהגזרה מפני חיוב מלקות לא נאמר בגמ', ורק יש מהפוסקים שכתבו כן, ופשיטא דלישנא משמע משום חשיבות, כחתיכה הראויה להתכבד ודבר שבמנין, וכשם שהתורה חייבה מלקות על בריה משום חשיבות כדאיתא במכות. [צ"ל דחייבה גם כשאין בה כזית, והוא משום חשיבות. הכותב]. כמו"כ גזרו חכמים שלא תתבטל משום חשיבות, וכשם שהתורה חייבה מלקות על בריה שנסרחה ג"כ, כמו שכתב הרמב"ם בהמ"א ספ"ב, ובודאי שחז"ל לא יאמרו שלא בטל, דטעם לפגם מותר גם מן התורה, ה"נ גם דברים המאוסים לא גזרו שלא יתבטלו. עכ"ד.

ואחר המח"ר השתא דהכריע שהכל תלוי בחשיבות, היה לו לשוב וליישב דברי משכנו"י ממה שהקשה עליו קודם, וכמו שכתבתי לעיל בעניותי. ועוד דיש חילוק בין בריה שנסרחה ובין דברים המאוסים, דדברים המאוסין התורה אסרתן כמו שהן, אבל בריה שהיתה טובה כמו צפור נבלה ואח"כ הסריחה, דלא אסרתה תורה בצורה זו, י"ל דיצא ממנה שם איסורה ע"י שנסרחה, וכמו כל נותן טעם לפגם. תדע דבדין בריה (בסימן ק' ס"א) כתוב: כגון נמלה וכו', אפילו באלף לא בטלה. עכ"ל. הנה מפורש להדיא שגם נמלה דין בריה עליה ולא בטלה. וע"ל שהזכרתי פלוג' דבתראי בענין זה, ורוב האחרונים פשיטא להו דגם בדברים המאוסים יש דין בריה.

כ"א. ועפ"י האמור יש מקום להעיר גם בראיה שהביא לזה, שכתב וז"ל, וראיה ברורה לזה מדברי בעל או"ה הארוך (כלל ל"ב דין ו') וז"ל ואפילו בריה שלמה מוסרחת שנתערבה אף גופה בטל במינו ברוב, כגון נמלה, ובשאינו מינו בששים כשאר איסורין, שאע"פ שעדיין חשובה היא אפי' למלקות וכו', דלא חילקה תורה בין שרץ המסריח לשאינו מסריח, מ"מ לענין ביטול בטלה חשיבותה. עכ"ל. וכ"כ רבינו הרמ"א (בסי' ק"ג ס"א) וז"ל מיהו דברים החשובים, כבריה או כיוצ"ב, אם אינם פגומים בעצמם, אע"פ שפוגמין התבשיל, אינן בטלים אפילו באלף. עכ"ל. וכתב הערוה"ש על זה, אבל כשפגומים בעצמם בטלים, והרי אין לך פגום יותר מנמלה וזבוב ותולעת וכיו"ב, שהם מאוסים ונפש האדם קצה בהם, ולכן פשוט שהם בטלים. וכו', עכ"ל.

ואחר המח"ר מהדר"ג של בעל ערוה"ש ע"ה, הרמ"א ז"ל מדבר על דברים מאוסים שהתקלקלו והסריחו ממש, וגם האו"ה מיירי בזבוב או נמלה שהסריחו, בזה ס"ל דבטל ממנה דין בריה, אבל כשהם במצבם הרגיל באמת יש להם דין בריה אע"פ שהם מאוסים ונפש האדם קצה בהם, מ"מ כך אסרתם התורה, ומ"ש האו"ה כשהסריחו אז בטל מהם דין בריה, והרמ"א ז"ל כתב ג"כ דאם אינם פגומים, כלומר שלא התקלקלו מכפי שהם בטבעם, יש להם דין בריה, אע"פ שהם פוגמים המאכל שהרי מאוסים הן, ואשר ע"כ דין בריה יש להם לכל הדברים המאוסים מטבעם, כל זמן שלא התקלקלו מכפי טבעם ולא הסריחו.

ואכן גם הרב ערוה"ש שב וכתב, וראיתי מי שכתב לחלק בין סירחון דאתי מעלמא לסירחון דידהו, דבסירחון דידהו אינם בטלים, (פמ"ג בש"ד סק"א) ותמהני דממ"נ אם מדמה למלקות הוא גם בסירחון דאתי מעלמא חייב מלקות כל זמן (שלא נפסלו מאכילת אדם) שראוי לאכילה בדוחק. ואם לא נדמה למלקות ותלוי רק בחשיבות, היעלה בדעת דבסירחון דידהו יש חשיבות, ומנ"ל לומר דבר נגד הסברא ונגד האו"ה והרמ"א. וראיתי בדבריו שהוסיף וכתב משם הפנים מאירות דבריה הפגומה בעצמה בטלה חשיבותה, והגאון חות יאיר הודה לדבריו, וא"כ הדברים ברורים בס"ד, והמקום ידון אותנו לזכות בשם שאנו דינים זכות על כלל ישראל. עכ"ל.

ואם לסברא יש מקום לומר שסירחון הטבעי שלהם לא מוציאם מדין בריה, שהתורה אסרתם כמות שהם. וחז"ל קבעו שיש להם דין מיוחד שלא מתבטלים, ולא קבעו את זה על נמלה משופרת ומתוקנת אלא כדרך ברייתה, ורק כשמתקלקלת ומסריחה, בזה כתב האו"ה דבטל ממנה דין בריה. וכבר כתבתי לעיל דרוב האחרונים מפרשים דברי הרמ"א ז"ל בהגה (סימן ק"ג ס"א) דלא בטל מהם דין בריה אלא כשהתקלקלו והסריחו, אבל כשהם כדרך ברייתם לא בטלי כלל, ורק בצבי לצדיק (שבגליון הש"ע) מפרש כדעת הערוך השלחן, אבל כל שאר המפרשים חולקים על זה, ומ"ש בערוך השלחן שהפנים מאירות מפרש כדעתו והסכים עמו החו"י, הוא פלא שבפירוש כתב הבית מאיר שכונת הרמ"א ז"ל בהגה' הנז', היא בדברים שהיו משובחים כעכברא דדברא שהסריחו, דבטל ממנו דין בריה, אבל תולעים וכיוצ"ב שטעמם פגום ומאוס מעיקרא, לא בטל, וכתב שכן עיקר בכונת פנים מאירות.

ואולם הפ"ת (בסי' ק"ג סק"א) אכן כתב שהפנים מאירות הבין שכונת הרמ"א ז"ל לומר שאין דין בריה בזבובים וכיוצ"ב, אך מ"מ הוסיף שהפמ"א חלק עליו ופסק דבריה אפי' פגומה בעצמה לא בטלה. ומבואר עוד בפ"ת (סי' ק' סק"ג) והבאתיו לעיל, שגם שם מבואר להדיא שהפ"מ חולק על הרמ"א. ואולם הבית מאיר מבאר שגם הרמ"א ז"ל מודה בזה, דגם זבובים וכדו' לא בטלי, אלא כונת הרמ"א (בסי' ק"ג ס"א) היא על דברים שאינם פגומים בטעמם כמו צפור טמאה וכיו"ב, דאם הסריחו בטל מהם דין בריה. ופלא על הרב ערוה"ש שהעלים עיניו מכל זה.

ושו"ר אחרי רואי שכבר העיר עליו בכף החיים (בסימן ק"ג סק"ה ע"ד ההגה שאם אינן פגומים בעצמם וכו'.) ששם כתב וז"ל, משמע דאם הם פגומים בעצמם כגון שסרחו בטלים ברוב, והיינו דוקא בדברים שהם חשובים מעיקרא כגון צפור טמא, וחתיכת נבלה הראויה להתכבד, ודבר שבמנין שנסרחו אח"כ הם מתבטלים, אבל דברים המאוסים מצד עצמם כעכברים וזבובים ויתושים ושקצים ורמשים וכיוצא, הגם שיש להם טעם פגום ומאוס אינם בטלים. מנחת כהן בס' התערובות, פר"ח (או' א'), לה"פ (אות ו'), בל"י (או' ג'), ודלא בפנים מאירות ח"ב (סי' ס"ז) שהבין שגם בזה מתיר הרמ"א וחלק עליו ע"ש. גם דלא כערוה"ש (אות י"א) שכתב דהרמ"א מתיר גם תולעים המאוסים בעצמם וכן זבובים ופרעושים וכיוצ"ב שנאבדו תוך התבשיל ואינם ניכרים, דבטלים לגמרי ע"ש. דהוא נגד דברי הפוסקים הנ"ל, וגם הוא נגד דברי הרשב"א שפסק השו"ע בסס"י ק"ד, ומבואר שם בב"י דדוקא אם חסרו או נתרסקו בטלים ברוב, ולא כשהם שלמים וגם מ"ש (בערוה"ש) שכן מבואר באו"ה (סי' ל"ב דין ו') אינו, כי שם כתוב אם סרחו, ולא כשהם פגומים בעצמם, וכ"ה בהדיא בתו"ח (כלל פ"ה דין כ"ד). וע"ל סימן ק"א אות ל"ב. עכ"ל. נמצא שגם הכה"ח העיר עליו וס"ל ככל שכתבתי לעיל.

ואמנם יש מקום לומר שכונת בעל ערוה"ש הוא לומר, שדעת הרמ"א ז"ל להתיר בזבובים וכיוצ"ב שאין להם דין בריה מפני מאיסותם, ושכן הבין הפנים מאירות בכונת הרמ"א ז"ל (סי' ק"ג ס"א), ואעפ"י שהפנים מאירות פליג עליו לדינא, מ"מ כך הבין בדעת הרמ"א ז"ל, והוא מצרף את דעת הרמ"א ללמד זכות.

וכבר כתבתי שגם הרב צבי לצדיק (בגליון הש"ע שם) הבין כן בדעת הרמ"א ופוסק כן. ואע"ג דרבו החולקים והבאתי דברי הב"מ שהוא מפרש כן כדעת הרמ"א ז"ל, מ"מ מכלל פלוגתא לא נפק, והגאון ערוה"ש בא לומר שיש דעות שסוברים כן, ובשעה"ד גדול סומכים גם על דעת המיעוט באיסורא דרבנן, וכמו שהקדים שם.

ועוד נלע"ד להוסיף עוד צד של היתר, דגם לדעת רוה"פ שסוברים דבריה מאוסה לא בטלה, מ"מ זה רק כשהיא עדיין במצב רגיל אבל אם התקלקלה ונסרחה, לכו"ע בטל ממנה דין בריה וכאשר העליתי, (וכן מבואר בכה"ח שם אות ו') שאפילו עכברים וזבובים וכיו"ב (שמברייתם הם מאוסים וע"כ לא בטלים כהנ"ל.) אם נסרחו אח"כ ואינם ראויים למאכל אדם בטלים ברוב. או"ה שם, וכן משמע במ"מ (המ"א פ"ב הכ"א), פר"ת (אות ב') ודלא כהפר"ח שאוסר, ערך השלחן (אות א'), חו"ד (אות ג') מש"ז (אות ב'), והחק"ל חי"ד (סימן ע"א) כתב לדחות דברי הפר"ח הנז'. זבח"צ (אות ה').

ובתולעים וחרקים שבירקות רבים מהם מתים ומתעפשים בתוך כפלי העלים ומתרקבים ומתבטל מהם דין בריה, וע"כ בכל מה שנשאר ולא עלה בידו להסירו, יש להסתפק שמא הסריח עד שאינו ראוי לאכילה, ובטל ברוב. וגם ספק זה מצטרף לשאר הספקות הנזכרים למעלה.

 

* * *

 

 

העולה מן הענין, שיש חומרים מסוכנים שמשתמשים בהם בדרך כלל, להדברת החרקים מן הירקות, ולטענת מומחים (כמ"ש לעיל, וכן שמעתי עוד מאחרים שמועות חזקות ולא פוסקות), הרי שבירקות המפוקחים מפני החרקים, משתמשים בכמויות יותר גדולות שיש בהם סכנה מוחשית לבריאותם של אוכלי ירקות אלו.

מאידך המגדלים עצמם והסוחרים וכן כמה רבנים חשובים, שמסוככים עליהם בהשגחה כשרותית רחבה, מכחישים טענות אלו בתוקף גדול מאד.

ולמעשה על בעלי הירקות וכל המתעסקים בהם, מוטלת חובת ההוכחה להוכיח בבירור גמור את צדקת טענתם, ואין שום הצדקה בעולם שאנשים שנזהרים מאיסור תולעים וחרקים, שהוא איסור חמור ומרובה מאד, ומשלמים על זה במיטב כספם, וגם מיעוטי יכולת מקמצים מעיסתם וחוסכים מאכל מפיהם ומפי עולליהם, כדי להנצל מאיסורים חמורים, ויפלו בסכנות שהם חמורות יותר מן האיסורים, ואפילו אם תמצי לומר שעדיין לא הוכח הדבר לגמרי, לחוש מיהא בעי, ובזה אין מחלוקת, וספק חמור זה לא יוסר בדברים וצעקות אלא בבדיקות מוסמכות ומוכחות, ע"י מעבדות חיצוניות, שאין להם שום קשר עמם, ושאין שום ספק במיומנותם ובנאמנותם.

ומן הראוי שמחלקת הכשרות הארצית תקח לידיה הנאמנות והמיומנות, את הטיפול בענין זה, ע"י פניה רשמית למשרד הבריאות, בעמידה איתנה ועיקשת על האמת. או בכל דרך אחרת שיסכימו עליה עם הסוחרים, ובלבד שלא יהיה בה שום ספק כלל ועיקר ויבררו הענין היטב, וכתורה יעשו.

ובינתים הדברים כתובים וערוכים, והספקות מונחים לעיני כל, וכל איש יעשה בביתו כפי שנראה לו, או כפי אשר יורו לו רבותיו, וכל רב ינהג כיד ה' הטובה עליו.

ולענין הכשרים ציבוריים הדבר נתון לשיקול דעתם של נותני ההכשר, כל אחד יבדוק עד היכן שידו מגעת ויורה הלכה כאשר נראה לו. עד אשר תתוקן המציאות בדרך נכונה כהנ"ל. ולה' הישועה.