הרב עמאר - פרשת ויגש

רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם: (מז, כב)

הנה גם במצרים הבינו שיש צורך לתת הספקה וחוק המזון למי שרוצה ללמוד, כדי שבעתיד יהפכו הלומדים למורי הדרך עבור שאר העם. ולכן מחוקי פרעה הוא, שיהיה לחם חוקם נתון להם, כדי שלא יצטרכו להתעסק בדברים אחרים כדי לדאוג למחיתם, ונמצאים בטלים מלמודם.

וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף, וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף, וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא, וַתִּתֹּם הַשָּׁנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא נְכַחֵד מֵאֲדֹנִי כִּי אִם תַּם הַכֶּסֶף וּמִקְנֵה הַבְּהֵמָה אֶל אֲדֹנִי לֹא נִשְׁאַר לִפְנֵי אֲדֹנִי בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתֵנוּ וְאַדְמָתֵנוּ, לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם, וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה: (מז, טו-כ)

וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב: (מז, יג)

הפסוק אומר שאין לחם מפני הרעב, וקשה, כי לכאורה הוא בהיפך, שהרעב כבד משום שאין לחם. וכבר נרגש מזה רבינו הקדוש בעל אוה"ח. וז"ל, פירוש ולצד כובד הרעב היו אוכלים דבר מופלא, וכילו הלחם. והלא לראות עינינו דאבה נפשנו בשני רעב שהיה במערב, שהיה אדם אחד אוכל שיעור מאכל עשרה בני אדם, ועודנו רעב בבטנו רח"ל. ע"כ.

וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף: (מז, יב)

מוסר גדול לימדנו יוסף ע"ה עד כמה על האדם לנהוג בנקיות כפים, כי עם שהמלך אמר לו להושיב את אביו ואת אחיו במיטב הארץ, ולכלכלם בכבוד, וכמו שנאמר (בראשית מה, יז-כ), ויאמר פרעה אל יוסף, אמֹר אל אחיך וגו'. ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים, ואכלו את חלב הארץ. ולא עוד אלא שיוסף הוא המשביר בר לכל הארץ והציל את המדינה כולה מלמות ברעב, ועשה הכל כדי להחיות עמים רבים. וא"כ היה יכול להורות היתר לעצמו, לתת לאחיו מזון בשפע גדול ולפנקם. ובפרט שבודאי היה מעונין מאד לעשות נחת רוח לאביו, ועם כל זאת ראינו כי נתן להם לחם בחשבון ומדה כאומרו, "לחם לפי הטף".

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם: (מז, ח-ט)

וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה: (מז, ז)

ופירש"י ז"ל והיא שאלת שלום כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים. עכ"ל. והרמב"ן ז"ל (שם), כתב שאינו נראה כן, שאין מדרך מוסר המלוכה שישאל אדם בשלום המלך. וכמו שאמרו (שבת פט, א), כלום יש עבד שנותן שלום לרבו. אלא היא ברכה ממש. שדרך הזקנים והחסידים הבאים לפני המלכים לברך אותם בעושר נכסים וכבוד והתנשא מלכותם, וכעין שאמר הכתוב (מ"א א, לא), יחי אדוננו המלך דוד לעולם. וכו' ע"כ.

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ, וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן, וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ וגו', הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי: (מז, ג-ו)

וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים וַיַּצִּגֵם לִפְנֵי פַרְעֹה: (מז, ב)

ורש"י ז"ל כתב, ומקצה אחיו, מן הפחותים שבהם לגבורה שאין נראים גבורים. שאם יראה אותם גבורים יעשה אותם אנשי מלחמתו. ואלה הם ראובן שמעון לוי יששכר ובנימין. אותם שלא כפל משה שמותם כשברכם. אבל את שמות הגבורים כפל, וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה (דברים לג, ז), ולגד אמר ברוך מרחיב גד. ולנפתלי אמר נפתלי. ולדן אמר דן. וכן לזבולן, וכן לאשר. זהו לשון בראשית רבה (צה, ד), שהיא אגדת א"י, אבל בגמרא בבלית שלנו (ב"ק צב, א), מצינו, שאותם שכפל משה שמותם הם החלשים, ואותן הביא לפני פרעה. ויהודה שהוכפל שמו לא הוכפל משום חלשות, אלא טעם יש בדבר כדאיתא בב"ק וכו'. ע"ש.

וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גּשֶׁן, וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד, וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי: (מו, כח-ל)

כתב רש"י ז"ל בשם מדרש אגדה, להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד, שמשם תצא הוראה. ע"כ. וכתב השפתי חכמים (שם אות ת'), שיצא להם כן, מדכתיב בפסוק להורת חסר וא"ו שניה, ויש בו אותיות תורה.

אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלשִׁים וְשָׁלשׁ: (מו, טו)

ואמרו רבותינו (ב"ב קכג, ב ובמדב"ר יג, יט), וכן כתב רש"י ז"ל (בראשית מו, טו), ובפרטן אי אתה מוצא אלא ל"ב, אלא זו יוכבד שנולדה בין החומות בכניסתן לעיר, שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים. לידתה במצרים ואין הורתה במצרים. עכ"ל.