הרב עמאר - פרשת וישלח

וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (לו, לא)

בספרי הקבלה כתוב שאלו העולמות שנשברו, והיא שבירת הכלים, שלא יכלו לסבול את זיו אורו הגדול יתברך. ואין להאריך כאן (והדברים ארוכים בכתבי האר"י בהרבה מקומות, וראה בלקוטי תורה סדר וישלח).

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: (לד, א)

ופירש"י ז"ל בת לאה, ולא בת יעקב, אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שגם יצאנית היתה, שנאמר (בראשית ל, טז), ותצא לאה לקראתו. ועיין בדברי הקדוש רבינו חיים ן' עטאר זיע"א בספרו אוה"ח מש"כ בזה.

וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת: (לג, יז)

כבר פירשתי לעיל (מאמר הקודם), שאת הבית בנה יעקב אבינו לכבוד הי"ת, והיינו ויבן "לו" בית, "לו" להי"ת. אך לעניניו הגשמיים לא בנה בית שהוא מורה על קביעות בעוה"ז, אלא "ולמקנהו עשה סוכות", כלומר, לקנייניו הגשמים בעולם עשה סוכות, שענינם עראי.

וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ שֵׂעִירָה, וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת: (לג, טז-יז)

אפשר לומר, דאפילו אחר שהצליח יעקב ולא נלחם בו עשו אחיו, מכל מקום ידע יעקב שלא הגיע עדיין אל המנוחה והנחלה, ולא ביקש להתישב וליהנות מן העולם הזה, ושינן לעצמו שהעוה"ז בעבורינו אינו בבחינת בית שהוא קבע, אלא סוכות שהוא עראי וזמני בלבד.

וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ: (לג, ד)

וכתב רש"י ז"ל, וישקהו - נקוד עליו, ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי, יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו, אמר רבי שמעון בן יוחאי הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו, עכ"ל (וראה ספרי בהעלותך פיסקא יא ותנחומא שמות פכ"ז).

עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה: (לב, לב)

ופירש מרן האוה"ח הקדוש זללה"ה (שם), וז"ל, פירוש לצד שנזדעזע הגיד ממקור הקדושה, ושלט בו הקליפה, בחינה זו בכל מקום שהיא נטמאה, ואסרה הבורא כי הוא היודע, ותמצא סוד בזה, כי גיד זה אין בו טעם, והוא סימן לבחינת הקליפה, כי אין בה טעם כיון שנעקרה קדושה ממנו, ויש בזה פשטים לומר, אלא שהעיקר כמו שכתבתי, עכלה"ק.

וַיָּלֶן שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו, עִזִּים מָאתַיִם וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים רְחֵלִים מָאתַיִם וְאֵילִים עֶשְׂרִים, גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם שְׁלשִׁים פָּרוֹת אַרְבָּעִים וּפָרִים עֲשָׂרָה אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים וַעְיָרִם עֲשָׂרָה: (לב, יג-טו)

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם וגו': (לב, ג)

הנה כל ימיו של יעקב אבינו ע"ה היו רצופים מאבקים קשים ומרים, עד שקרא על עצמו (ראה ב"ר פד, ג), את מאמר הכתוב (איוב ג, כו), לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז, ובהיותו לפני פרעה אמר (בראשית מז, ט), מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם. והנה עתה יעקב עומד ניצב בפני שני מאבקים קשים, המאבק עם אחיו עם עשו, וקדם לו המאבק עם המלאך שהוא שרו של עשו.

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם: (לב, ג)

ורבותינו אמרו (ב"ר עד, ד), וישלח יעקב מלאכים, מלאכים ממש. ע"ש. וצריך לומר שהיו ליעקב אבינו עוזרים ושמשים ממלאכי שמים, שהקב"ה נתן לו לעזרו ולסייעו, וכן עשה לכל האבות הקדושים.