הרב עמאר - בראשית

וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו: (יב, ז)

ופירש"י ז"ל, שבנה אברהם מזבח כדי להודות להי"ת על בשורת הזרע ועל בשורת הארץ [כי ממה שהבטיח הי"ת לאברהם שיתן לזרעו את הארץ ש"מ שיזכה גם לזרע]. ורואים כמה חייבים להודות ולפאר לשמו יתברך על כל בשורה ועל כל טובותיו נפלאותיו.

וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה: (יב, ג)

ותירגם יונתן בן עוזיאל ע"ה, ואברך ית כהניא דפרסין ידיהון בצלו, ומברכין ית בניך, ובלעם דמלטט יתהון אילוט, ויקטלוניה לפתגם דחרב, ויתברכון בך כל זרעית ארעא. [תרגום: שהקב"ה יברך את הכהנים שפורסים ידיהם בתפילה ומברכין את ישראל, ואילו את בלעם הרשע שבא לקלל את ישראל, יקלל אותו הי"ת וסופו שימות בחרב וכו'].

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ, וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה, וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה, וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה' וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן: (יב, א-ד)

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: (יב, א)

כאן התורה מקצרת כדרכה ומיד אחר שנתבשרנו בסוף פרשת נח, על לידתו של אברהם אבינו ע"ה, פותחת התורה כאן בנסיון הראשון של אברהם כשהקב"ה אומר לו לך לך. ופשוט הדבר שאברהם אבינו ע"ה עבר כברת דרך בעבודת ה', שכבר עברו עליו שבעים וחמש שנים, מלאות בפעילות גדולה, לעשות נפשות לה' ודרכו, ובמלחמתו הגדולה נגד האלילים ועובדיהם עד הגיעו לדרגה שהקב"ה מדבר עמו, ומנסה אותו, וכל זאת, כדי להעלותו מעלה מעלה.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים: (כב, ג)

בכמה מקומות בגמ' ופוסקים מובא ענין "בסיס לדבר האסור" (מבואר במס' שבת בהרבה מקומות כיעוי' שם מז, א ושם קיז, א ושם קכ, ב ושם קמב, ב ובשו"ע או"ח סי' שט וסי' שיא), דגם הבסיס שעליו מונח הדבר המוקצה, הריהו מקבל את הדינים של האיסור המונח עליו. וכן הדבר באדם שעובר עברה, שאז גופו נעשה "בסיס לדבר האיסור", וטומאת האיסור חלה עליו. אבל כשעוסק במצוה בגופו, גופו נעשה "בסיס למצוה" ולקדושה העולה ממנה, וגופו מתקדש מאותה קדושה.

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וגו': (כב, א)

המלה נסיון בפשוטה בחינה, שהי"ת בוחן את לב אברהם. ועיין בתרגום יונתן בן עוזיאל שמבאר מה הוא אחר הדברים האלה, ובתרגום ירושלמי כתב וה' מנסי ית אברהם בנסיונא עשיראה. אך אפשר לפרש ג"כ נסיון מלשון "נס להתנוסס", שנשאו ורוממו, והעלהו במעלה גדולה, וכמו שפירש"י ז"ל על הפסוק (שמות כ, יז), כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ע"ש.

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק, וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק, וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע, וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא, וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וגו': (כא, ט-יד)

וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט: (יט, כט)

ראינו כי הצלת לוט באה לו בזכות דודו, אברהם אבינו ע"ה. ואין המכוון שנשאו לו פנים מן השמים רק משום שהיה קרובו של אברהם. אמנם הטעם האמיתי הוא, מפני שלוט היה הולך עם אברהם ולמד ממעשיו, ואפילו שלמד רק מעט ממעשיו, בכל זאת, הושפע לטובה, כאדם שנכנס לחנותו של בשם שאפילו אם יצא כלעומת שבא, בכל זאת נדבק בו מן הריח הטוב.

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט ישֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה, וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין, וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ: (יט, א-ג)

וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: (יח, כ)

מקצת ממעשיהם הרעים של אנשי סדום ועמורה, יכולים אנו ללמוד מהתנהגותם עם לוט, בעת שאירח את המלאכים בביתו, שכל אנשי העיר צרו על ביתו כמבואר בפסוקים (בראשית יט, א-ט). וביתר שאת רואים אנו בגמ' דסנהדרין (קט, ב), מעשה מזעזע בההיא רביתא, דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא, אגלאי מילתא, שפיוה דובשא, ואוקמוה על איגר שורא, אתא זיבורי ואכלוה, והיינו דכתיב זעקת סדום ועמורה כי רבה, ואמר רב יהודה אמר רב על עסקי ריבה (תרגום: מעשה היה בסדום בנערה שנכמרו רחמיה על עני ונתנה לו פת ועשתה זאת בהחבא שהטמינה את הפת תוך כד מים ובעת שיצאה לשאוב נתנה לו את הפת בלא שישגיחו בה, ואנשי סדום היו תמהים על העני הזה שלא מת ברעב, והשגיחו אחריו, ואז ראו את מעשה הנערה, לקחוה וסכו אותה בדבש ושמו אותה על חומת העיר ובאו דבורים ועקצוה ואכלוה עד שמתה, וזוהי זעקת סדום, זעקת הנערה מסדום במיתה האכזרית שגזרו עליה).