הרב עמאר - פרשת בראשית

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: (א, א)

כתב רש"י ז"ל, בראשית, אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם (שמות יב, ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח בבראשית משום (תהלים קיא, ו), כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם! שכבשתם ארצות שבעה גוים. הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא! הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, עכ"ל.

וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ: (ד, ח)

כתב הרמב"ן ז"ל (בסוף פירושו לפסוק), וז"ל, ויתכן שנתכוין בו ההריגה שיבנה העולם ממנו, כי חשב שלא יהיה לאביו זרע אחר עוד. גם פחד שלא יהיה עיקר בנינו של עולם מאחיו שנתקבלה מנחתו. עכ"ל.

וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה', וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת אָחִיו אֶת הָבֶל וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה, וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה', וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ, וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו, וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ, הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ: (ד, א-ז)

בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב: (ג, יט)

כתב הרב כלי יקר, יש סמך מכאן לדברי הרופאים שאומרים שקודם אכילה צריך האדם לעסוק באיזו מלאכה המחממת את בעליה (וראה בדברי הרמב"ם בריש פ"ד מהלכות דעות), כי זה עוזר לעיכול, וכמ"ש (תהלים קכח, ב), יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, וזה שאמר בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, כי עצבון הוא לשון מלאכה וכו'.

וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב: (ג, יז-יט)

וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב: (ג, טו),

ובתרגום אונקלוס תרגם בזה"ל: הוא יהי דכיר לך מה דעבדת ליה מלקדמין, ואת תהי נטר ליה לסופא.

בפרשה הראשונה שבתורה אנו קוראים ולומדים על בריאת העולם, ועל בריאת האדם נזר הבריאה כולה, וכל גדולתו והדרתו אשר גידלו והדרו הבורא ב"ה מעל כל הברואים. וכן רואים בפרשה הזאת גם את חולשתו הרבה של האדם.

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: (ב, כד)

כתב רבנו עובדיה ספורנו ז"ל, וז"ל, ראוי שישתדל האדם לישא אשה הוגנת לו, וראויה לידבק בו, גם שיצטרך לעזוב את אביו ואת אמו, כי לא יהיה דבוק אמיתי בבלתי דומים, אבל יהיה בדומים בלבד, כי אז יכונו לדעת אחד. עכ"ל.

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: (ב, יח)

הנה הפסוק הזה הוא הקדמה מיוחדת, שיחד הי"ת מאמר מיוחד על ענין בריאת האשה, שיש לעשות עבור האדם, ונאמר בפסוק הזה שם הוי'ה ושם אלהים יחדיו. וצריכם להבין טעם ההקדמה הזאת, והרי היה מספיק במה שנאמר, ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם וגו' (בראשית ב, כא ואילך), שהפסוקים מתארים בפרטות את בריאת האשה, וא"כ מה צורך לנו בנתינת טעם לא טוב היות האדם לבדו וגו'.

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: (ב, יח)

ורבותינו אמרו (יבמות סג, א וב"ר יז, ג), מאי דכתיב אעשה לו עזר כנגדו, זכה, עוזרתו! לא זכה, כנגדו!, ע"כ. נמצינו למדים דהכל תלוי במעשיו של האדם, אם הוא מתנהג כשורה ויש לו זכות, הרי אשתו תהא לעזר לו, ואם אין מעשיו מתוקנים חלילה, אשתו נגדו.